794 לוחמים איבד צה"ל במלחמה, נכון לאתמול בבוקר. במלחמת ששת הימים, שבה כבש צה"ל את סיני, את הגדה, את הגולן, את מזרח ירושלים ואת עזה, נהרגו 779 לוחמים, 15 לוחמים פחות. כ-950 אזרחים נרצחו ונהרגו מאז 7 באוקטובר: נתונים קשים.
אני יודע: מלחמה אחת אינה דומה למלחמה אחרת. זאת ועוד: אין מלחמות חינם. אני יודע גם שההערכות המוקדמות בצבא חזו נתוני אבידות גבוהים יותר. אף על פי כן, טפטוף ההרוגים היומי מכאיב ומטריד. הוא מציף בכל חומרתה את שאלת התכלית: מה נותר לנו להשיג ומה נאבד בדרך.
גם בעזה, גם בלבנון, צה"ל נלחם כרגע מלחמת השמדה: עד החמאסניק האחרון; עד החיזבאללון האחרון, עד הבית האחרון. האילוצים בשטח, ברמת המ"פ והמג"ד, הופכים לאסטרטגיה לאומית, למטרת-העל של המלחמה. אם יש דרך אחרת לגרום למחבלים להניח את נשקם, בשטח לא שמעו עליה.
יש בצבא גורמים שמבינים שאנחנו נגררים למלחמת התשה, שהאפקט שהושג בחיסול צמרת חיזבאללה ובמבצע הביפרים הולך ומאבד את רישומו. כוחות הקרקע ממשיכים להתקדם לא משום שזה ישנה הרבה, אלא משום שלא נמצאה הנוסחה שתחזיר אותם הביתה.
בעזה המצב מורכב עוד יותר. מחסלים ושובים מאות חמאסניקים, אבל סוף לא נראה באופק. ובינתיים רצועות השליטה שיצר הצבא, מסדרון נצרים ומסדרון פילדלפי, הוגדלו לגושים נרחבים, שהצבא, כמו צבא, מתנחל בהם, ונפתח מסדרון שלישי, מכיסופים למה שהיה גוש קטיף. בצבא מדגישים שכל מה שנבנה במרחבים האלה ניתן לפירוק. הכל זמני. תקדימים היסטוריים, מהגדה וגם מעזה, מזמינים מסקנה אחרת: כל התנחלות צבאית בשטח היא פתח להתנחלות אזרחית. מה שלא יעשה זמביש, תעשה סטרוק.
המטה של אוגדה 252, שלחמה בעזה, התכנס לפני ימים אחדים ברמת אפעל. "הרגנו 800 מחבלים", אמר לקצינים מפקד האוגדה, תא"ל יהודה ואך. "אנחנו כפסע מניצחון".
אפקט ביידן
ביום שלישי כיתר כוח צבאי בית ספר בבית-חאנון, בצפון-מזרח הרצועה. זאת הייתה הכניסה הרביעית או החמישית של צה"ל לבית-חאנון. בבית הספר היו 50 מחבלים ו-1,500 אזרחים שמצאו בו מקלט. בימים האחרונים שוגרו משם רקטות לעבר שדרות.
צה"ל קרא למחבלים להיכנע. חלק נכנעו; אחרים בחרו להילחם. בהתקפת פתע הצליח הכוח להשתלט על בית הספר בלי לפגוע באזרחים. 1,500 האזרחים פונו דרומה ומערבה, אל המתחם ההומניטרי. הפינוי הכרחי, למען ביטחונם, מדגישים בצבא.
מבצע בהיקף גדול יותר נועד לטהר את הקצה הצפוני של מחנה הפליטים ג'באליה – ליתר דיוק, את השטח בין מחנה הפליטים לבית-לאהיא הסמוכה. חמישה לוחמי צה"ל נהרגו שם. מאות מחבלים נהרגו ומאות נשבו. כמה שרדו ונעלמו עד לעימות הבא? מאות רבות, אומרים גורמים בצבא.
ההרס ברצועה מוחלט. הצורך המבצעי מובן; התוצאות מטרידות. המשימה היא לנטרל את היכולת של המחבלים להחביא מטענים, למלכד רחובות, למצוא מסתור מעל ומתחת לקרקע. ההרס הוא פועל יוצא שלה. מה שנראה מהצד שלנו כהכרח בל יגונה, נתפס בארגוני סיוע בינלאומיים כג'נוסייד. אפשר להתרפק בחמדה על נשים פלסטיניות שזועקות נגד חמאס כשחיילי צה"ל חמושים מלווים אותן מסביב; אי-אפשר להתעלם מהסבל האנושי, מהחורבן הטוטאלי, מאסון הפליטות.
מאז 5 באוקטובר השנה הגדיל פיקוד דרום שלוש פעמים את המרחב ההומניטרי. האיום של ממשל ביידן באמברגו על משלוחי הנשק פעל את פעולתו. צה"ל פתח עוד נקודות מעבר, עוד ציר תנועה, מכיסופים, והכניס עוד משאיות. ארגונים בינלאומיים שישראל מסכימה לשתף איתם פעולה (אונר"א נפסל ונוטרל) מעורבים בחלוקת המזון והאספקה. אין רעב וצמא באזור ההומניטרי.
הכל נכון, פרט לעובדה שארגוני הסיוע הבינלאומיים מוציאים יום-יום הודעות על רעב וצמא והתעללות של ישראל באוכלוסייה; פרט לעובדה שממשל ביידן עדיין מאיים באמברגו; פרט לעובדה שחלק ניכר מהמזון נבזז על ידי חמאס ועל ידי בריונים מקומיים. קצינים בשטח טוענים שאין די פיקוח: חמאס מנצל את משאיות האספקה כדי להעביר כסף, אולי גם אמל"ח ואנשים. הוא משקם את שלטונו באזור ההומניטרי.
דרוקר נגד בן גביר
אין בתקשורת ענף נחשק יותר, כפוי טובה יותר, מעיתונות חוקרת. כמו דון קישוט, האביר בן דמות היגון, העיתונאי החוקר ניצב לבדו מול כוחות חזקים ממנו. אויביו חסרי מעצורים; מקורותיו מבוהלים. גם כאשר הוא מצליח למצוא סדק בחומה, לעיתים קרובות הוא מגלה שלא עשה הרבה: הזדון, הרוע, העוול, השחיתות, ממשיכים במלאכתם כרגיל. הוא הביא סיפור טוב לקוראים, לצופים; הוא העשיר את סדר היום שלהם. זאת נחמתו.
בליל ראשון ושני השבוע שודרו בערוץ 13 שני פרקי תוכנית "המקור" שחשפו הקלטות ומסרונים מדיוני הצוות האסטרטגי של איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי. למחרת טילפנתי לרביב דרוקר, העורך והמגיש. נפגשנו בתל-אביב.
מה קורה בלשכה של בן גביר ובלשכות אחרות לאחר פרסום כזה, שאלתי. האם אנשים מפסיקים להתכתב?
"אנשים מפסיקים, לפחות לזמן מה", אמר. "ייתכן שהם כותבים ומוחקים מיד; ייתכן שהם לא מקיימים יותר שיחות צוות בווטסאפ: כל אחד מדבר עם הבוס בנפרד. בן גביר לא יודע מי חשף אותו. אני יכול לומר רק שמדובר ביותר ממקור אחד".
או שלא אכפת להם, אמרתי. הם מצפצפים וממשיכים כרגיל. בעידן הנוכחי הלכלוך שנדבק לפוליטיקאי הוא הטפלון שלו, אפוד המגן שאיתו הוא יוצא לצוד בוחרים. מכיוון שאמרו עליו הכל, שום דבר שיאמרו עליו לא יכול להזיק לו. ראה טראמפ; ראה נתניהו. גם בן גביר יכול לומר שאם יירה במישהו בשדרה החמישית, שום דבר רע לא יקרה לו.
"אם זה היה המצב, הוא לא היה רץ לבית המשפט ומבקש למנוע את השידור", אמר דרוקר. "המהלך שלו הפתיע אותי. הוא היה צריך לדעת שאין לו סיכוי. בדרך הזאת הוא רק משך תשומת לב לשידור".
כשצפיתי בתוכנית, אמרתי, בעיסוק האובססיבי של בן גביר בשיווק עצמי, בהנדסת התודעה, במה יתפרסם ומה יגידו בבייס, חשבתי על שרים אחרים. האם השיח בלשכות שלהם לא זהה לשיח בלשכה של בן גביר?
"בעיניי", אמר, "יריב לוין הוא הדמון הכי גדול בממשלה, הכי מסוכן. אני לא חושב שהוא מדבר עם יועציו כמו שמדבר בן גביר. תחשוב על הציניות של החבורה סביב בן גביר: שום נושא מהותי שנוגע למשרד לביטחון לאומי, לא מעניין אותם – לא הפשיעה, לא החקירות, לא מעשי הרצח במגזר הערבי. רק תקשורת ובייס. ושים לב, אלה הדיונים של הצוות האסטרטגי – לתקשורת אמור לדאוג צוות אחר, צוות הדוברות".
ייתכן, הצעתי, שהם לא מדברים על המהות משום שיש ביניהם הסכמה מוחלטת על המהות. הרי בן גביר ואילה אשתו, גופשטיין ודורפמן באים מאותו הכפר. בשבילם המהות מתמצה בשתי מילים: כהנא צדק.
"נכון", אמר. "קשה מאוד להכניס סיכה בין העמדות של כל אחד מהם. בכל זאת, מה שהם אומרים וכותבים בקבוצה שלהם, לא ייאמן. בשני הפרקים של התוכנית יש שבע דקות תמציתיות שמבהירות הכל – הוויכוח על ההתמודדות עם גל הפיגועים. אם אנחנו עושים מה שעשו בעבר, מתאונן בן גביר, אם אני לא עושה משהו אחר – יגידו, בשביל מה הצבענו לבן גביר. אף אחד מהיועצים לא מבין בחומר, לא מתעניין בחומר. אף אחד לא שואל מה ניתן לעשות, אף אחד לא מציע למנות צוות חשיבה, להכין תוכנית. העיקר לבוא לתקשורת עם משהו מהיר, מיידי. כל השאר לא רלוונטי. נהגנו לומר על נתניהו שהוא חושב על מהדורת החדשות הבאה בטלוויזיה. בן גביר חושב על המבזקון הבא ב-ynet".
המשרתת והנרקיסיסט
אתה חשפת בעבר את השיח השערורייתי של מירי רגב עם היועצים שלה, אמרתי. האם ההבדל כל כך גדול?
"יש הבדל", אמר. "לאחר שידור הכתבה רגב ראתה שהתמיכה בה יורדת גם בין בוחרי הליכוד. אני לא אומר שזה קרה רק בגלל הכתבה, אבל היה לנו בזה חלק. מאז היא שינתה כיוון. קודם חסמה את הרפורמות הגדולות בתחבורה; עכשיו היא מקדמת אותן".
רגב ובן גביר שונים גם בעיניי, אמרתי. זה מתחיל באופי. לאורך כל הקריירה שלה, בצבא ובפוליטיקה, רגב עשתה כל מה שיכלה כדי לרצות חזקים ממנה. היא סוג של באטלר – המשרת הנצחי. זאת תופעה רווחת במסדרונות הכוח: גם בועז ביסמוט כזה, ויש אחרים. בן גביר הוא טיפוס שונה: הוא נרקיסיסט. הוא מרוכז בעצמו.
"הבעיה", אמר דרוקר, "היא במה שהוא עשה ועושה במשטרה. למה נקבתי בכתבה בשמות עיתונאים שמשתפים איתו פעולה? הרי ידעתי שאני קונה אויבים לנצח. עשיתי את זה כדי להבהיר שאנחנו לא יכולים להסתתר יותר מאחורי אי-הידיעה. פשע לשתף פעולה עם האיש הזה".
הוא טופח, אמרתי, על ידי עורכים, מגישים וכתבים במשך שנים. הוא היה כהניסט המחמד של ערוצי המיינסטרים. כשהזהרתי מפניו, עמיתים שלנו משכו בכתפיים ואמרו, אתה יכול להרשות לעצמך, אנחנו לא.
אבל בינתיים התקשורת השתנתה, הוספתי. יש עיתונאים בולטים שמשוכנעים שבן גביר הוא הנורמה, שכך פעלו פוליטיקאים תמיד. הם רואים בו מקור מעולה להדלפות או מקדם רייטינג או ליצן בלתי מזיק.
"לאחר שידור הכתבה", אמר דרוקר, "אברי גלעד אמר, הייתי מאלה שנירמלו אותו, אני מבקש סליחה. אמנון לוי הודה שטעה. קיבלתי תגובות חיוביות מקציני משטרה מכהנים. אני יכול רק לקוות שיהיו קצינים בכירים שיאמרו, לא שווה לי להתבזות איתו. מה הוא כבר יכול לעשות לי? אז הוא לא יקדם אותי בסבב הבא.
"מה אנחנו מבקשים מהשוטרים? בסך הכל, שיעשו את עבודתם. אני לא אבוא בטענות לשוטר פשוט, שמשרת במשטרה שנתיים או שלוש. אבל ניצבים? המשטרה, עם כל הליקויים והחולשות שהתגלו בה לאורך השנים, לא הייתה אף פעם איפה שהיא עכשיו".
הדברים שלך, אמרתי, מזמינים שאלה נוספת. האם הדבר הנכון הוא לקרוא לקציני משטרה שמשרתים תחת בן גביר לעזוב, או לקרוא להם להישאר? השאלה מעסיקה בשנתיים האחרונות בכירים בכל משרדי הממשלה ובכל זרועות הביטחון. מה אתה חושב?
"בעבר הייתי מאלה שקראו לאנשים להתפטר", אמר. "היום אני אומר, שאף אחד לא יזוז. שראש אגף התקציבים באוצר לא יזוז; שלא יזוזו בכירים במשטרה ובפרקליטות. לפעמים אין להם ברירה אלא ללכת. קח לדוגמה את יואב תלם, מקציני החקירות הבכירים, שבמקום לקדם אותו בחקירות, הציעו לו תפקיד חסר משמעות. הוא החליט לעזוב".
האם לדעתך, שאלתי, גם הרמטכ"ל וראש השב"כ, למרות חלקם במחדל, חייבים להישאר?
"כן", אמר. "למרות הפגמים בהישארותם, זה מה שהם צריכים לעשות".
יש תוצאות
אני מניח שקיווית שהתחקיר שלך יוביל לתוצאות, אמרתי.
"נתחיל מעניין פשוט", אמר. "עיתונות היא העבודה שלי. כמוך, אני מכור לדבר הזה. אכפת לי שיהיו תוצאות, אבל גם אם לא יהיו, אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה.
"אני חושב שיש המון תוצאות. תקופת המחאה הוכיחה את זה מאוד יפה. אני מקווה שהתוצאה של תחקיר בן גביר תהיה שעורכי דין שמאמינים במערכת המשפט יסרבו לייצג אותו; עיתונאי יסרב לקבל ממנו סיפור, למרות שהוא יודע שבן גביר הוא גדול המדליפים; כל מי שנהג בו כאילו הוא חלק מהמשחק הדמוקרטי, ייחשב את המסלול שלו מחדש".
אתה אופטימי, אמרתי.
"אני אופטימי בגלל המחאה", אמר. "במחאה ראינו כמה כוח יש לציבור הליברלי, האזרחי. המחנה הזה עצר רפורמה חוקתית למרות שלתומכי הרפורמה היה רוב בכנסת. הוא יכול להשפיע גם על הקריירה של בן גביר".
בערוצי הכבלים בארצות-הברית, אמרתי, יש חלוקה ברורה: ערוץ ימין, ערוץ שמאל וערוץ אמצע. האם הולכת ונוצרת כאן מציאות דומה? ערוץ 14 מדבר רק לבייס הימני. מנגד, אתה מגיש כל ערב תוכנית בשם "אזור מלחמה" שמכוונת בבירור לצד שמאל של המפה.
"החלוקה נעשתה מזמן", אמר. "זאת המציאות. דווקא תחקירים מהסוג שעשינו על בן גביר חוצים קווים. צופה בהם גם מי שאומר, אני רוצה לדעת את האויב, גם מי שמניח שהנושא יעלה בשיחה ליד הברזייה במשרד, וכדאי להתעדכן".
בזמן שבו שודר הפרק השני בתחקיר, בן גביר התייצב לראיון תגובה באולפן ערוץ 14. בן גביר בשני הערוצים, בו-זמנית. במונחים שלו הוא ניצח עוד לפני שנפתח השידור, עוד לפני שנמרח האיפור. למחרת הוא חגג בכל האתרים: הרייטינג של הראיון איתו גבר בשברי אחוזים על הרייטינג של התחקיר, וזה העיקר.
חילול שב"כ
"עוצרים אנשים בגלל הדלפה ל-20 יום במרתפים רק כדי לחלץ מהם אמירות שווא נגד ראש הממשלה", כך נאמר בהודעה שהפיצה לשכת ראש הממשלה ביום שלישי. מושא התלונה היה השב"כ. נתניהו האשים אותו עוד בפגיעה בדמוקרטיה ובאכיפה בררנית: האשמות מחרידות.
לרגע דאגתי לביטחונו של ראש ממשלה: הוא מוקף 24/7 במאבטחים חמושים, עובדי הארגון שזומם להדיח אותו. מה הם מסוגלים עוד לעשות לו?
לשמחתי, העובדות מחרידות פחות. גורמים בצה"ל חשדו שחיילים באמ"ן גנבו מסמך שסיווגו סודי ביותר. המונח החקירתי הוא "דלף סוד". הם פנו לשב"כ, שאיתר את הגנבים: קצינים זוטרים במערך אבטחת המידע. גניבת מסמך סודי והעברתו הן עבירות חמורות שדינן מאסר ממושך. הגנבים מסרו את המסמך לאלי פלדשטיין, דובר בלשכת ראש הממשלה. גם הוא ביצע לכאורה עבירה שדינה מאסר.
למיטב ידיעתי, זאת החקירה היחידה בלשכה שהשב"כ מעורב בה. הוא מעורב רק בקטע הפותח שלה: הוא לא חוקר איך המסמך הודלף לעיתון הגרמני "בילד" ולמה: השב"כ לא חוקר הדלפות.
מי שמאמין שעובד זוטר בלשכת נתניהו יכול לערוך ולהשתיל על דעת עצמו מסמך סודי ביותר בעיתון זר, יכול להאמין. כך או כך, פלדשטיין עבר עבירה, וכך גם המקורות שלו. בקיצור, לא מרתפים, לא דמוקרטיה, לא בררנית. השימוש השקרי שנעשה במסמך סודי כדי לחבל במאבק למען החטופים, הוא הדבר היחיד המחריד כאן. אם פלדשטיין לא יפתח את הפה, ספק אם נדע את האמת.
