שנה אחת וארבעה ימים לאחר שהופקר, קיבוץ ניר עוז הכריז על תקומה. רבע מתושבי הקיבוץ נרצחו או נפלו בשבי ב-7 באוקטובר, והמפונים שנותרו בחיים ויתרו על הצהרות דרמטיות או גזירת סרטים. הם הסתפקו במכתב קצר, 265 מילים בלבד, שמחזיק רוח גדולה. כל מילה בו נבחרה בקפידה, וכל חבר קיבוץ נדרש להצביע על ההחלטה להקים את הקיבוץ ועל ניסוח ההצהרה.
אוכלוסיית ניר עוז מונה כיום כ-320 גברים, נשים וטף, בהם כמאה חברי קיבוץ בעלי זכות הצבעה. 77 מתוך החברים תמכו בהצהרה, תשעה התנגדו. ברוב קולות נקבע: קיבוץ ניר עוז יקום מחדש.
2 צפייה בגלריה
(פרי על חורבות ניר עוז. "להצליח לקוות, להצליח להאמין, דורש המון כוחות נפש" | צילום: תומר שונם הלוי)
בתוך ימים קשים מנשוא, המכתב הרזה של הקיבוצניקים, שגלו בתחילה לאילת וכעת חיים בקריית-גת, הוא שיעור. שיעור לממשלת ישראל, שיעור לצבא שהותיר את הקיבוץ לבדו ביום הפוגרום, שיעור לנו, האזרחים שמקוששים תקווה מבין ההריסות. מאחורי כל משפט עומדת כוונה, וכל כוונה כזו אוחזת השראה גדולה. אלו רק מעט הדברים שאפשר ללמוד מהקיבוץ שבחר בחיים:
ניצחון ׀ "הניצחון האמיתי והיחידי לצד השבת יקירינו הוא הקמתו של קיבוץ ניר עוז מחדש"
ערך הניצחון ברור לתושבים שהופקרו לבדם להילחם בגבורה על חייהם. 29 מתוך 101 שבויים הם תושבי הקיבוץ, וההמתנה המייסרת לשובם ניצבת בבסיסו של המכתב. ולמרות העינוי הגדול שבמאבק למען השבויים, בחרו התושבים לכונן את קיבוצם מחדש.
"קהילת ניר עוז היא קהילה מעוררת השתאות בכוחות שלה וברצון ללכת קדימה", אומרת מאיה ואן אק ארגוב, חברת קיבוץ נחשונים ומנהלת הקהילה שמלווה את ניר עוז מאז האסון. "הבנו שיש פה רגע של הכרעה, ואנחנו רוצים לבנות את הבית בדמותנו וערכינו. בשלב הזה אין התחייבות אישית של כל חבר לגור בקיבוץ, אלא תפיסה עקרונית שניר עוז תשתקם בדמות תושביה הגיבורים. אלו שהופקרו שמונה שעות לבדם, בלי כדור אחד שנורה על ידי חייל.
"גבורת התושבים כפולה - גם כיחידים וכקהילה ביום 7 באוקטובר, וגם לאחר מכן, בבחירה שלא לוותר על הבית שלהם. למרות כל הקושי, והקושי הוא אדיר".
הכרה בטראומה ׀ "לצד ההקמה מחדש, חובתנו לשמר את הזיכרון והמורשת לדורי דורות"
אדמת ניר עוז ספוגה בדם. הנוף שהושקעה בו מחשבה רבה כל כך הפך לאופק מלא זיכרונות טראומטיים. מלאכת התקומה נעה בין הצורך לשמור את הזיכרון ולתת מקום לאסון ולגבורה, לחובה לאפשר חיים נורמליים לאלה שישובו.
הקהילה תידרש כעת לתהליך ארוך ודמוקרטי שבו יכריעו איך להותיר עדות לטבח, אבל גם לאפשר חיים. "אנחנו נכנסים עכשיו לשלב של הריסה, שמעלה שאלות קשות מאוד", אומרת מאיה, "האם אפשר להרוס בית של אדם חטוף? אולי הוא ירצה לחזור לבית המוכר כשישוב אלינו בקרוב? אנשים עזבו את הקיבוץ באישון ליל, בלי דבר מלבד הבגדים שעל גופם. גם להם מגיעה פרידה מהבית שלהם באופן מסודר.
"אנחנו נעשה פרידה קהילתית ממבנה ציבורי מייצג לפני שניכנס להריסה, והתייעצנו עם מומחים איך לבצע את פעולת הזיכרון מתוך הכרה בטראומה ושיתוף של החברים. אנחנו מקווים שבקרוב תתגבש תוכנית".
אסנת פרי, שבעלה חיים נחטף ונרצח בשבי, משמשת כיושבת הראש של הקיבוץ. היא מתארת את ההכרה בטראומה המתמשכת כתהליך הכרחי: "אנחנו עמוק בתוך האובדנים והאסונות, הפצע עדיין שותת. אני אומרת את זה גם ברמה האישית. לכן המאמץ להצליח ולקוות, להצליח ולהאמין, דורש המון כוחות נפש, ולכן אנחנו אומרים שנקים מחדש את ניר עוז, ולא נשקם אותו. מה שקרה פה לא בר-שיקום. אי-אפשר לשפץ ולחזור למה שהיה".
ערבות הדדית ׀ "יהיו מי שלא יוכלו וירצו לשוב ולהתגורר בניר עוז בצל הטראומה... אנשים אלו הם בשר מבשרנו"
ההחלטה אם לשוב לחיות בניר עוז תגיע לאורך הדרך. וכמו כל תהליך, היא מלאת מהמורות. ההחלמה, השיקום וקבלת ההחלטות משתנים מזמן לזמן וממשפחה למשפחה. לפעמים גם בתוך המשפחה נוצר קרע, בוודאי כש-29 חטופים וחטופות עדיין לא בבית.
ההחלטה של הקיבוץ להותיר פתח וקשר חם גם עם מי שיבחרו לא לשוב אליו היא מהלך מרפא. "הדלת של ניר עוז תהיה פתוחה תמיד לכל מי שהיה פה באסון", אומרת מאיה, "לאנשים לוקח זמן לקבל החלטות. בשלב זה אנחנו לא דורשים מהם להודיע איפה יחיו, אבל נגיע גם לרגע כזה, ונעשה אותו בשיא הרגישות.
"אנחנו מחויבים לכל החברים שלנו, ודורשים ממדינת ישראל לדאוג לעתידם ולשיקומם כחלק בלתי נפרד מתקומת הקיבוץ. בימים אלו אנחנו גם חושבים על הקמת בית הארחה, שבו חברים שיבחרו לא לחזור יוכלו להתארח בשביל להישאר חלק מהמרקם הקהילתי".
בניית אמון ׀ "על הממשלה להבטיח בנייה מלאה ומיטבית של הקיבוץ"
ביום שלישי הגיע לקיבוץ לא אחר משר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "אני יזמתי את הביקור ומאוד התלבטתי", אומרת פרי. "זו לא כוס התה של האנשים פה, אבל החלטנו להזמין. דברים צריכים לקרות כשהם צריכים לקרות, ואני לא חושבת שאנחנו או הוא היינו בשלים לביקור הזה קודם. זה היה ביקור שהפתיע את שני הצדדים. אנחנו הופתענו ממנו לטובה, וניכר כי גם בו נותר חותם".
מהסרטונים שיצאו מהביקור ומהדברים שבחר השר לפרסם בעצמו, ניכר כי פרי לא מגזימה. הבחירה לפגוש תושבים זועמים וכואבים שאינם מהמחנה שלך הפכה לצערנו ללא טריוויאלית. "סמוטריץ' אמר בכנות שאם הוא היה במקומנו, לא בטוח שהוא היה מזמין את עצמו. ובאמת נערכנו לביקור הזה והקדשנו לו הרבה מחשבה, כי היה ברור שזה רגע טעון מאוד.
"זה היה ביקור בלי עיתונאים, בקבוצה קטנה. איפשרנו לכל מי שרוצה לספר או לדבר, להמתין לשר בביתו ולהשמיע את כאבו. ונאמרו דברים לא פשוטים, כולל ביקורת נוקבת. לא היה קל לעמוד בזה, לשני הצדדים. אבל עמדנו בזה בגבורה".
בבתים השונים תיארו בני משפחות לסמוטריץ' את הרציחות, את החטיפות, את עינויי השבי ואת הקושי לשוב לחיים. הדרישה לעסקת חטופים מהירה עלתה שוב ושוב. "הוא הפתיע אותי כשאמר בצורה מפורשת שהוא מרגיש אשם, ושהוא לוקח אחריות. אני מקווה שהכוונות שלו יתורגמו גם למעשים. הייתה פה גדלות מכל הכיוונים. אף אחד לא השתלח בו או השפיל אותו, ובניגוד לראש הממשלה, שלא דרך פה, הוא בחר לבוא ויצא בחיים.
"ראש הממשלה באופן עקבי מנתק את עצמו מההשלכות של 7 באוקטובר ומהקיבוצניקים. גם כשהוא מגיע לאזור, זה רק כדי להצטלם עם חיילים. אני מרגישה שביום שלישי הראינו שאפשר אחרת. שאפשר להיות בחילוקי דעות והשקפות, וממקום מאוד כואב חייבים להסתכל בעיניים ולדבר אמת על מה שהיה. רק ככה אפשר לרקום אמון שברירי מול המדינה. עכשיו הכדור אצל השר, והוא צריך להוכיח את כוונותיו גם במעשים".
שר האוצר אכן ייבחן במעשיו. בוודאי סביב איום האוצר לקצץ בתקציב של מינהלת תקומה או בנקיטת העמדה סביב סוגיית החטופים. ובכל זאת, בחירתו להגיע היא סימון חשוב בנוגע להתנהלותם של נבחרי ציבור. ב-24 ביוני פורסם כי ראש הממשלה נערך להגיע לניר עוז. גם הוא הוזמן על ידי אסנת פרי. עברו כמעט ארבעה חודשים מאז. נראה שזה יותר מסובך מלתקוף באיראן או מלהיכנס ללבנון.
ציונות ׀ "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" ׀
זו הסיסמה שמלווה את ניר עוז מיום הקמתו ב-1955. את האמרה טבע מאיר יערי, מראשי תנועת השומר הצעיר, בשיחה עם פרטיזנים ניצולי שואה. לימים נערים מתנועת הנוער שיתגייסו לגרעיני הנח"ל ויקימו את הקיבוץ יבחרו במילים הללו למוטו. כך גם חתמו חברי הקיבוץ את הצהרתם על תקומתו. הדורות האחרונים לא נדרשו אל שאלת הציונות. היא הייתה מובנת מאליה, מונחת בקרן זווית, או לחלופין, קיבלה פרשנויות לאומניות קיצוניות שהרחיקו ממנה את המיינסטרים הישראלי. אחרי 7 באוקטובר, אותה ציונות נדרשת לנו יותר מתמיד.
אסנת פרי הייתה התינוקת העשירית בקיבוץ רביבים. היא נולדה להורים שלחמו בתש"ח, במקום שלא היו בו אפילו מים זורמים. "כשנגמרה מלחמת העצמאות הם התחתנו ושאלו את בן-גוריון מה הכי דחוף. הוא אמר להם שצריך ליישב את הנגב, אז הם הקימו את רביבים. זה החינוך שקיבלתי. ואני חושבת שבתוך האסון הנורא אפשר להרגיש את הרוח הזו. בייחוד בקרב הדור הצעיר והכוחות האדירים שמתגלים שם".
שאלתי אותה מה מדינת ישראל יכולה ללמוד מניר עוז. אחרי שתיקה קצרה היא אמרה: "איך דבקים במטרה, איך עושים את מה שצריך בלי ספינים וסיסמאות. אנחנו הרבה שנים לא חביבי השלטון, אנחנו אלו ששילמו את מחיר הקונספציה של הכלת הסכסוך, אבל המשכנו לעבד 17 אלף דונם אדמות על הגבול ולא עזבנו. חיים בעלי סירב להתפנות מהקיבוץ כל חייו. הוא נשאר בו תחת אש, גם בתקופות הכי קשות, עד שנחטף. כשהוא נרצח בשבי, שאלתי את עצמי מה יקרה לרוח הזו. היום אני מקווה ומאמינה שהיא עוד תקום".
