אנחנו חיים בשקר כלכלי. לכאורה, על פי ההודעות לתקשורת, הממשלה אישרה את התקציב ל-2025 ובתוכו תקציב הביטחון. למעשה היא לא אישרה את הצעת חוק התקציב המלאה והמפורטת, כי זו בכלל לא הובאה בפניה. אושרו רק מסגרת התקציב וחבילת מסים וקיצוצים ("גזרות" בלשון עממית ו"התאמות" בלשון האוצר) שאמורה להבטיח שהגירעון בשנה הבאה לא יעלה 4.3% מהתוצר. הוא כן יעלה. לא אחזור כאן על הביקורת על רשימת הגזרות; הן גם מסורבלות וגם פוליטיות, גם קשות למימוש וגם לוקות בחסר. זהו לכן תקציב של כאילו, של יהיה בסדר, של הסתרת האמת האכזרית.
2024 בדרך להיות שנה שבה נטל הוצאות הביטחון יגיע ל-9% מהתוצר המקומי, קרוב ל-180 מיליארד שקל, כפול מ-2022, מעריך פרופ' מנואל טרכטנברג, המוביל בכלכלני ישראל. באין אסטרטגיה לסיום המלחמה, מזהיר טרכטנברג, משקל הביטחון לא יפחת משמעותית גם ב-2025. הציבור מולך שולל ומאבד את שאריות האמון בהנהגה. לכן הוא דורש לרסן את הדרישות התקציביות העתידיות של צה"ל ומערכת הביטחון, שהרי "מצבה של ישראל מול אויביה השתפר דרמטית", כדבריו.
חישובי העלות של מלחמת חרבות ברזל לפי טרכטנברג, לפי חטיבת המחקר בבנק ישראל ולפי כלכלנים במכוני מחקר אוניברסיטאיים כפולים בהיקפם מדיווחי החשב הכללי באוצר. על פי ההודעות החודשיות של החשב, עלות המלחמה מתחילת השנה מסתכמת ב-81 מיליארד שקל ועלותה מאוקטובר אשתקד ב-106 מיליארד שקל. בלבד. ההבדלים נעוצים בדרכי חישוב: החשב הכללי באוצר מסתכל על תקציב הביטחון כפי שאושר בכנסת בשעה שכלכלנים מחוץ לאוצר (ובאגף הכלכלן הראשי באוצר עצמו) מסתכלים על התמונה המקרו-כלכלית הרחבה, שכוללת את כל רכיבי מערכת הביטחון, את הפיצויים והסיוע לנפגעי המלחמה ואת ההאטה הקשה בצמיחת המשק. כבר השנה, אומר הכלכלן הראשי ד"ר שמואל אברמזון, הצמיחה – במקרה הטוב! – תהיה 0.4% בלבד. בהשוואה לצמיחה רב-שנתית של למעלה מ-3.5% לשנה, זהו אובדן תוצר בסדר גודל של 60 מיליארד שקל לפחות. אובדן הנופל על כתפיה של כל משפחה ישראלית. אברמזון מתייחס לדיוני הוועדה המיוחדת לקביעת תקציב הביטחון ("ועדת נגל") בחשש כבד, שמה תמליץ על תוספת קבועה גדולה לתקציב הביטחון ובמקביל על העלאת מסים וקיצוצים בהוצאה הציבורית האזרחית. אלו וגם אלו לא ישאירו מקום להתאוששות. המשק יתכווץ וייקלע למעגל כשפים שלילי. כולנו נגלוש לרמת חיים הרבה יותר נמוכה. כבר גולשים, בעיניים עצומות.
בנייר עמדה שהגיש לוועדה הזהיר אברמזון את חבריה מפני המלצות שלא ייקחו בחשבון את מלוא ההשפעה של נטל ביטחון נוסף וגיוס מילואים נוסף. לפי חישוביו, 20 מיליארד שקל שדורש הביטחון כתוספת קבועה לתקציבו מתורגמים ל-30 מיליארד שקל נזק כולל למשק. נזק שנתי. מכאן אמירתו החדה: "חשוב להימנע מהגדלה לא מבוקרת של תקציב הביטחון מעבר לנדרש בהתחשב בסיכונים". חיוני לאזן בין עלות לתועלת בכל שקל נוסף המוקצב לביטחון. רק שאין מי שיעשה את האיזון.
העובדה שהשיקול הכלכלי לא תפס עד כה את המקום הראוי והרצוי בהחלטות צבאיות-ביטחוניות משקפת הן את מעמדו המוחלש של משרד האוצר והן את הרצון העז של ממשלת נתניהו לברוח ככל יכולתה מבשורות קשות. זו ממשלה שלא מייחסת חשיבות לאמינות, מקצועיות ושקיפות בהחלטותיה ופעולותיה, מעדיפה להסתתר מאחורי מסך עשן של מלחמה מתמשכת לאין קץ. מבחינתה עדיף שהציבור לא יהיה מודע למלוא מחיריה הלאומיים, האישיים, המדיניים והכלכליים. עדיף לביבי ולשריו שהבוחרים יחיו בהכחשת המציאות. לא כך סבורים בכירים באוצר. "התרחיש המרכזי שלנו", אומר אחד מהם, "נשען על דעיכת הלחימה ברבע הראשון של השנה הבאה, כולל ירידה חדה בגיוסי מילואים. אם הלחימה תימשך ותתעצם", הוא מזהיר, "יידרש תיקון דרמטי במסלול המדיניות התקציבית והכלכלית כבר באביב הקרוב. תיקון כלומר הכבדה גורפת של הנטל". בין השאר מכינים באוצר העלאות מסים לכל סוגיהם, העלאת תשלומים מהכיס עבור שירותי הבריאות, החינוך, ההשכלה, הסעד והתחבורה והקפאת תוכניות לפיתוח התשתיות.
באין אופק לסיום המלחמה ובאין הסכמה על תקציב הביטחון אין משמעות רבה לדיונים הממשלתיים על תקציב המדינה. זו העמדת פנים, כלשון שירו הקודר של חיים גורי: "יהיה רע./נראה שהוא לא ייפרד מאתנו/הרוע הרע./כאילו לכך נוצרנו".
לא נוצרנו; אנחנו גוזרים את הרע הכלכלי על עצמנו.
עממי מי?
שבועיים אחרי הבחירות לנשיאות ולקונגרס בארה"ב עורכת המפלגה הדמוקרטית – המפסידה הגדולה – את חשבון הנפש קורע הלב שלה תחת הכותרת השחוקה "למה הפסדנו". איפה טעינו, איפה החמצנו, איפה לא הבאנו את הבשורה הנכונה. הניתוחים הסטטיסטיים מראים בבירור על נדידת עם הבוחרים. בעיר פילדלפיה, מעוז המפלגה הדמוקרטית, הצביעו השנה למועמד הרפובליקני דונלד טראמפ 22% מהקהילה ההיספאנית לעומת 6% שנתנו לו את קולם ב-2016, כשהתמודד לראשונה לנשיאות. 11.5% מבעלי ההכנסה הנמוכה הצביעו השנה לטראמפ, לעומת 4.5% בבחירות לפני שמונה שנים. המפלגה הדמוקרטית, אומר הפרופ' למדעי המדינה ראי טישיירה, מחבר רב המכר הפוליטי "הרוב הדמוקרטי העולה" שיצא לאור לפני 22 שנה, "חדלה להיות מפלגתו של העם האמריקאי. המפלגה הרפובליקנית תפסה את מקומה כמפלגה עממית, פופולרית ופופוליסטית". בכך גם מודה הפרופסור המכובד בכישלון תחזיתו-נבואתו באותו הספר, לפיה המגמות הדמוגרפיות של אמריקה בדרכה להיות מדינה רב-עדתית ורב-תרבותית יעניקו יתרון אלקטורלי סוחף למפלגה המדוקרטית, הנחשבת מסורתית למעודפת על ידי המיעוטים. אמריקה של מיעוטים, קבע המחקר מ-2002, תהה אמריקה של הדמוקרטים.
קרה ההפך. למה? השמאל במפלגה הדמוקרטית מאשים בתבוסתה בבחירות 2024 את התרחקותה מ"מעמד הפועלים" ומצוקותיו ותזוזה למרכז בשעה שהימין מאשים את השתלטות השמאל הרדיקלי על אותה המפלגה וגרירתה מהמרכז אל פוליטיקה של זהויות, תמיכה בארגונים פלסטיניים קיצוניים והשתעבדות לתרבות של ביטול ותקינות. לדעתם הפלירט עם השמאלנות הבריח את האדם העובד מלהצביע הן למפלגה הדמוקרטית והן למתמודדת מטעמה, סגנית הנשיא קמלה האריס.
זהו ויכוח מרתק, אך הוא מחטיא את השאלה איך קרה ש-75 מיליוני אמריקאים, 51% מהקולות הכשרים, בחרו לנשיא ארה"ב פוליטיקאי שלפי אמירותיו הוא ותעמולת הבחירות הגלויה שלו עצמו מבטיח לנהל מדיניות המנוגדת כמעט ב-180 מעלות לאינטרס הכלכלי והחברתי של מרבית בוחריו. זו המסקנה הברורה העולה מניתוח מקצועי של תוכניות העבודה של טראמפ שערכו במשותף עשרות כלכלנים חתני פרס נובל. הטבות מס לעשירים הבולטות במצע שלו יעמיקו את אי-השוויון והבטחותיו למכסים הגבוהים על יבוא ולגירוש המוני של מהגרי עבודה יאיצו את האינפלציה. הצמיחה של המשק היצרני האמריקאי תואט ועימה תיעצר העלייה ברמת החיים ותגדל האבטלה. לסיכום: טראמפ, על אף העמדת הפנים של פופוליסיט עממי, טוב לעשירים כמותו. הוא סופר-קפיטליסט.
בשעת הכתיבה של שורות אלו הנשיא הנבחר כבר הודיע על מינויים אישיים, כולם קיצוניים וחלקם תימהוניים, למשרות הכי בכירות במדיניות החוץ, הביטחון והמשפט האמריקאיים עוד לא הודיע על מינויים למשרות כלכליות, מלבד אחת מרכזית: המממן הראשי של מסע הבחירות שלו, האיש העשיר בעולם, אילון מאסק, שכבר זכה למשרת "הממונה על ההתייעלות הממשלתית". מאסק מתכוון לקצץ בעשרות אחוזים את ההוצאה הציבורית החברתית והכלכלית, לבטל את מרבית הרגולציה המגינה על הצרכנים ולפטר "המוני עובדים מיותרים" מהמנגנון הממשלתי הרזה ממילא. בברכת הנשיא הנבחר יטהר מאסק את השירות הציבורי מ"שמאלנים", מ"פרוגרסיביים" ומ"אויבים מבפנים"; יהיו שיועמדו לדין באשמת בגידה.
מסתבר שלא ברני סנדרס, הסנאטור היהודי הוותיק המחזיק בדעות כלכליות ופוליטיות שמאליות מובהקות הוא הגיבור של מעמד הפועלים האמריקאי. דונלד טראמפ, האיש שלא עבד יום בחייו, שונא נשים, שונא מהגרים, שונא משכילים, שונא איגודים מקצועיים, שונא סיוע לחלשים הוא גיבורו הנערץ.
