1. הקול החילוני המושתק
ראית את מי טראמפ מינה למזכיר המדינה?" התרגש מזכיר הממשלה יוסי פוקס בשיחה אחרי עוד הודעה על אוהב ישראל ניצי בצמרת האמריקאית. "כן", השיב לו ראש המפלגה בקואליציה, "חבל רק שלא נזכה לעבוד איתו יותר מדי זמן". למה, התעניין פוקס, טראמפ יפטר אותו? לא, השיב בן שיחו. אנחנו ניפול קודם.
5 צפייה בגלריה
(סמוטריץ' בוכה על המחיר שמשלמים חובשי הכיפות במלחמה. ככל שהלחימה מתארכת, פוחת הסיכוי לחוקק מתווה שיפטור אלפי אברכים | צילום: ערוץ הכנסת)
כמעט מחצית מהכהונה הראשונה של טראמפ בוזבזה בארץ על סבבי בחירות חוזרים ונשנים. זו הייתה איוולת ישראלית איומה. זכורה במיוחד הצהרה מתוסכלת של הנשיא האמריקאי ביום שבו התפזרה פה הכנסת אחרי סבב א'. הוא כבר פינטז על יישום תוכניתו, אבל לליברמן היו תוכניות אחרות. כעת מדובר בחרדים. "אני מגיע לקצה גבול היכולת שלי", אמר אריה דרעי בהתייעצות ביטחונית בשבוע שעבר. "אני פה כדי לשאת יחד בנטל האחריות למרות שאיני חייב, אבל יותר ויותר קשה לי". הוא התכוון בעיקר להתמהמהות בעסקת החטופים, שכרוכה בפועל בסיום המלחמה.
אבל יש כאן משהו מעבר לכך, והוא הקשר למשבר הגיוס. התסכול החרדי עולה על גדותיו בשל העובדה שהמלחמה מתמשכת בין היתר בגלל הקו שדוחפת סיעת הציונות הדתית, לחיסול איום חמאס וחיזבאללה. מצד שני, ככל שהלחימה מתארכת ומתארכים ימי המילואים, פוחת הסיכוי לחוקק מתווה שיפטור אלפי אברכים. לכן, באופן אבסורדי, המאבק של מצביעי הציונות הדתית נגד החוק והדרישה להכרעת חמאס עומדים בסתירה פוליטית זה לזה.
מצביעת ימין שמחזיקה בעמדה בכירה מאוד חידדה באוזניי השבוע שהאירוע חורג בהרבה מהציונות הדתית: "התפיסה שרק לסרוגים נמאס והם אלה שיכריעו לגבי פירוק הברית עם החרדים לא נכונה, ונובעת מתפיסת הימין החילוני כבור וביביסטי. זה חוסר הבנה של מיליון מצביעי הליכוד. הם רבים מאלה שמאכלסים את היחידות הלוחמות, ששילמו מחיר אדיר בלחימה הזו ואתה רואה אותם במחלקות הפצועים במספרים עצומים. הם חושבים שחרדים צריכים להתגייס לא פחות מהסרוגים. גם אמהות הימין הלא־דתי יושבות ודואגות - רק שאין כמעט עיתונאים שמייצגים אותן.
"הם פשוט לא חושבים שצריך לקרוע את העם עכשיו באמצע מלחמה, ומבינים היטב את הרכיב הפוליטי של האופוזיציה במאבק הגיוס. ולכן, אחרי המלחמה, אם הליכוד לא יטפל בגיוס, תהיה לו בעיה, וזו המסה שתכריע את הבחירות. ואם החרדים חושבים שיוכלו לסחוט אחרי המלחמה את הממשלה הבאה, הם לא מבינים מה קורה בציבור ושאין סיכוי שזה יקרה".
לזכות ראשי המפלגות החרדיות ייאמר שהם מבינים היטב ששום דבר טוב לא מאיים עליהם מהעבר השני של הבחירות או של המפה. אבל הם תמיד במרחק קריזה אחת של אדמו"ר אחד מפרישה.
2. מקלט מדיני
כשטראמפ ביקר במעון ראש הממשלה ב־2017 הוא היה קצת בהלם מהבית המיושן, לא בדיוק בסטנדרטים של הפנטהאוז המוזהב בקומה ה־86. אבל בלפור הוא ארמון באמירויות לעומת הלשכה שממנה עובד נתניהו בימים אלה בשל איום הכטב"מים: מקלט ציבורי תת־קרקעי משנות ה־60, אי־שם מתחת למשרד ראש הממשלה. יש הרבה סיבות טובות להיות ראש הממשלה, רמת האבזור היא כרגע לא בצמרת.
משם התקשר נתניהו בערב פיטורי גלנט אל הרמטכ"ל וראש השב"כ. בתקשורת נפוצו הערכות שבכוונתו לפטר אותם בהמשך. למעשה, נראה שהוא צילצל אליהם כדי לוודא שהם לא מתפטרים בעצמם. בתקופה הקרובה אין לו כוונה לטלטל את הספינה, ולהם אין כוונה לקפוץ ממנה מיוזמתם.
אין זה אומר שהיחסים תקינים. פנייה של הרמטכ"ל לראש השב"כ הולידה את פרשת הדובר אלי פלדשטיין. נתניהו האשים בפועל את הלוי ובר, לצד בהרב־מיארה, בפרשה ש"הורסת את חייהם של צעירים כדי להפיל את שלטון הימין". בוודאי לא חמקה מאוזני הרמטכ"ל טענת נתניהו בקבינט שצמרת מערכת הביטחון התנגדה לשורת מהלכים כמו מבצע הביפרים וחיסול נסראללה. נתניהו צריך להיות קדוש כדי לא לחשוד שהעימותים על המבצע בעזה לא ישבו להלוי ובר אי שם בצד האחורי של המוח כשהותנעה החקירה. שניהם צריכים להיות תמימים כדי לא להעריך שהם סומנו. הוא לא קדוש, הם לא תמימים.
כשהאבק שוקע בהדרגה, מתברר שפרשת פלדשטיין היא כנראה היחידה שתישאר עומדת מבחינה פלילית, וספק גדול אם תגיע לנתניהו עצמו. הבעיה הפלילית העיקרית שלו היא עדותו במשפט. שלשום כשל המאמץ של פרקליטיו לקבל עוד דחייה, אבל השאלה החשובה יותר, שכמעט לא דנו בה, היא כמה יעיד. עקרונית הוא אמור היה להופיע חמש פעמים בשבוע לשעות ארוכות, ולאחר מכן העניין דולל לשלוש פעמים, אבל כל עוד נמשכת המלחמה יהיה בלתי נתפס לראות מצב שבו נתניהו יעיד מהבוקר עד אחר הצהריים בימי שני, שלישי ורביעי, כשהמזכיר הצבאי בחוץ עם הטלפון המסווג. זו ההכרעה האמיתית שבפניה ניצבים כעת השופטים.
3. תיקון ומינוי
שטף המינויים שעליו מודיע הנשיא ה־47 מעורר חשד שהוא הבין הרבה לפני כולם שהוא מנצח. מינוייו מייצרים בעיה לרשת "פוקס ניוז": הם מרוקנים את לוח השידורים. מייק האקבי הפך לשגריר בירושלים, פיט הגסת' לשר ההגנה. לא שכולם ברשת פרו־ישראלים: המגיש לשעבר טאקר קרלסון, כוכב ענק, השמיע התבטאויות בדלניות, על סף האנטישמיות. האגף הזה במפלגה הרפובליקנית מאוכזב, ובצדק מבחינתו.
הדיל של טראמפ כלפי מפלגתו פשוט: אנשי MAGA יהיו מופקדים על נושאי פנים ואילו האוונגליסטים יהיו אחראים על ענייני חוץ. התוצאה היא כמו חלום שהתגשם במונחים ישראליים. משעשע - גם אם צפוי - להיזכר באזהרות שהושמעו כאן מפני טראמפ. ללב מתגנב החשד שההתנגדות של השמאל אליו אינה נובעת מהחשש שיהיה אנטי־ישראלי, אלא מהתנגדות לעמדות ממשלו, שהיו ממקמות אותו עמוק בקואליציית הימין מלא־מלא. יש זרם בישראל שמייחל לקצת אהבה קשוחה, להשפלת נתניהו, לעיצומים על שריו, להתערבות בוטה בנושאים פנים־ישראליים ולסיום המלחמה ע"י לחץ חיצוני. שוב התבהר שאין דרך להכריע את המאבק הפנימי באמצעות מיקור חוץ.
ובכל זאת, העולם השתנה לחלוטין מאז שטראמפ עזב את הבית הלבן. הנושא איננו ריבונות ביהודה ושומרון ולא הקמת יישובים בעזה, אף שאפילו לכך יש רוב בצמרת הממשל. הסיפור הוא איראן. טראמפ התחיל טוב כשביטל את הסכם הגרעין, אבל שגה קשות בהיעדר רגל מסיימת - פעולה צבאית או עיצומים משתקים עד שהשלטון האיראני יסכים להתפרק מנשקו ולקצץ את זרועות התמנון. התוצאה הייתה שמשטר האייתוללות נשם עמוק, צלל, ועלה מעל פני המים. בארבע השנים האלה חיזבאללה, חמאס והחות'ים התעצמו, איראן שרדה, המאבק נכשל.
כעת יש הזדמנות נוספת, אולי אחרונה בהיסטוריה, לבלום את איראן ואת הגרעין. בישראל מבינים שטראמפ מתכוון לנקוט את דוקטרינת טדי רוזוולט, מקל גדול ודיבורים רכים. סנקציות משתקות, נתק מרוסיה, נתק מסוריה - והצעה ידידותית להתפרק מהנשק בתמורה להקלות. הוא יגיד לאיראנים בטון של גובי פרוטקשן שחבל על העיניים היפות שלהם. יש עוד שנתיים עד בחירות האמצע בארה"ב והבחירות הכלליות בישראל. אלה יהיו שנתיים שהאזור לא ראה מזמן.
4. רק על עצמו
בין שאר מגרעותיה, הפוליטיקה בוזקת חומר אפרפר אפילו על הנוצצים שבכוכביה. ברק אובמה היה סופר מחונן בטרם נבחר, ו"חלומות מאבי" הוא אוטוביוגרפיה מבריקה. לעומת זאת, כרך הזיכרונות הראשון שכתב על נשיאותו היה ארכני ומתיש. יאיר לפיד הזכיר ש"כתיבה היא מעשה של יושר מוחלט", אבל אובמה, כל פוליטיקאי, דואג יותר למעמדו בהיסטוריה מאשר לחירות הכתיבה.
במובן הזה, משמח לראות שליאיר לפיד עצמו זה לא קרה. ספרו החדש, "מלחמה וחלום", הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, מלאת סיפורים קטנים מההחלטות הגדולות. אומרים שעיתונאים מתחלקים לאלה שהיו רוצים להיות סופרים ואלה שהיו רוצים להיות פוליטיקאים. ראש הממשלה לשעבר הוא גם וגם. כשהוא מספר מה לחש לו אובמה ("תיזהר במה שאתה מבקש כי הוא יוגשם"), מה מצויר על הגרביים של ביידן (46, כיאה לנשיא שזה מספרו) ואיך באמת מיכל שיר בחיים (טוב, לא באמת).
קראתי בתדהמה בספר סקופ מטלטל: לפי מה שמספר לפיד, ראש השב"כ רונן בר אמר לו ערב ההצבעה על עילת הסבירות שנתניהו ושותפיו "מסכנים את ביטחון המדינה, אתם חייבים לעשות משהו". יש לי תחושה שזה עוד ירוץ בערוץ 14 לא מעט זמן. מרשימה גם הכנות שבה לפיד לא מסתיר את שאיפתו - חסרת השחר במבחן התוצאה - "לתוכנית מקיפה שנקראת 'כלכלה תמורת ביטחון' שמטרתה לספק לתושבי עזה אופק כלכלי שיגרום להם להתנגד לחמאס". מזוודות הכסף ומיליארדי השקלים הוכיחו שאין קשר בין עומק הרצחנות לגובה האוברדראפט ברצועה.
הפוליטיקאי לפיד מנצח בכל זאת את הסופר לפיד בניסיון להאדיר את כהונתו שלו. "אלה היו שישה חודשים בלתי נשכחים", הוא כותב, אך ספק אם הציבור זוכר משהו מהם. לפיד מאריך בתיאור הצלחות מבצע עלות השחר, אף שבדיעבד גם הוא נתפס כעוד ניצחון פירוס זניח בדרך לתבוסת 7 באוקטובר. הוא לוקח קרדיט על הפיוס עם מדינות המפרץ, אף שהמהלך ההיסטורי לשלום בלי ויתורים לפלסטינים הוא מיזם מובהק של נתניהו.
ניכר מהספר כמה מפריעים ללפיד ערוץ 14 ו"מכונת הרעל". לפיד עוד זוכר לצייצני הימין איך סיכלו לו את הדוקטורט בבר־אילן בעשור שעבר, בטענות שווא על פרוטקציה וקיצור הליכים: "סערה פרצה. שופרות הליכוד צווחו ברשתות 'הונאה!". כאן הפוליטיקאי לפיד, שסבל וסובל קשות מהביקורת של תקשורת הימין, מכפיף את האמת לאינטרס. רק שמי שפירסם את הידיעה במקור היה דווקא עיתון "הארץ". בעבר לפיד תקף את העיתון, ביטל את המינוי וכינה אותו "פוסט־ציוני".
על רקע הסקרים שאינם מאירים פנים ל"יש עתיד", התחושה הראשונית למקרא האוטוביוגרפיה היא שמדובר בהכנה לסיכום. עד שנזכרים שגם קודמו בתפקיד ראש האופוזיציה כתב ביוגרפיה מפלצתית בהיקפה, ומאז חזר לתפקיד ואינו מראה סימנים להרהורי פנסיה.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
