זה לא היה צפוי בכלל. ה-NBA מלאה מתמיד בקבוצות שרואות את עצמן כמועמדות לגיטימיות לאליפות, בין אם הפתיחה הייתה טובה או לא – בוסטון והניקס, דנבר של יוקיץ', מינסוטה ואוקלהומה סיטי העולות, גושי הכוכבים של פיניקס ופילדלפיה. אפילו יאניס עדיין מאמין שזה יכול לקרות שוב במילווקי (למרות שהאמונה הזו הולכת ונעלמת). כל קבוצה מהרשימה הזו הייתה עוברת בקלות באוזן של האוהדים כחלק מהמשפט: "פתחה את העונה ב-0:13". אבל קליבלנד?
זה לא שהקבאלירס לא הרכיבו קבוצה אדירה בשנים האחרונות, וגם עשו את זה חכם מאוד: מגה-סטאר אחד שהגיע בטרייד גדול (דונובן מיצ'ל), סנטר משמעותי שלא קיבל מספיק הערכה בקבוצתו הקודמת (ג'ארט אלן), ושני צעירים מעולים שהיו בינגו בבחירות דראפט גבוהות והתפתחו למנהיגים (אוון מובלי ודריוס גארלנד). שלושה מהם חתמו הקיץ על חוזים חדשים, לקראת עונה שבה הסגל כמעט ולא השתנה.
אבל הקאבס מעולם לא עשו משהו מרגש עד כדי כך שיגרום למישהו להאמין שהם יכולים לאיים על התואר. מיצ'ל נתפס תמיד כטיפוס בעייתי, סקורר מושלם שלא מחזיק באישיות הנכונה בשביל להוביל קבוצה לאליפות, והשאר הם כמעטים, נחמדים לסיבוב שני בפלייאוף (שם הודחו מול האלופה בוסטון בשנה שעברה). 13 משחקים לתוך העונה, הגיע הזמן לחשוב אחרת.
הפרופסור המטורף גאה להציג
כל זה מתחיל בקני אטקינסון, אחד מהאנשים שנתקעו בקטגוריית "עוזר המאמן המוערך" ולא הצליחו למצוא את דרכם לתפקיד הראשי במשך יותר מדי זמן. עד גיל 57 הוא עבד לצד המאמנים בניו-יורק, אטלנטה, הקליפרס וגולדן סטייט, ואפילו לנבחרת צרפת הצטרף לקראת אולימפיאדת פריז בתור העוזר של ונסאן קולה. ההזדמנות היחידה לא הייתה מוצלחת – הוא קיבל כמעט ארבע שנים מלאות בברוקלין, אבל הקבוצה לא התרוממה. בעונה האחרונה קווין דוראנט הצטרף שם לקיירי ארווינג, אבל בכלל לא שיחק בגלל פציעה (גם קיירי בקושי היה כשיר), ולקראת סיומה אטקינסון התפטר וחזר לעזור במקומות אחרים.
זה לא מנע ממנו להקדיש את כל זמנו למקצוע. בגולדן סטייט, קבוצתו הקודמת, מספרים שהיה אובססיבי לעבודה ונשאר מדי יום עד השעות המאוחרות. הוא אפילו לימד את המאמן סטיב קר על שימוש לעומק בניתוח מידע כדי להפיק תוצאות, ובתמורה לקח ממנו את סגנון המשחק ההתקפי שמשלב הנעת כדור מהירה. הוא כבר כונה בארה"ב "הפרופסור המטורף" בגלל הנטייה שלו לבצע ניסויים על הפרקט, שילובים שנראים לא הגיוניים, ובקליבלנד הוא עוד לא נכשל בכך אפילו פעם אחת. ואולי הדבר החשוב ביותר – אטקינסון הוא מאמן של שחקנים, שיודע לקרב אותם אליו, להקשיב ולהוציא מהם את המקסימום. הוא חיית כדורסל.
מי שפחות השתכנע הוא שאקיל אוניל. הפרשן ואגדת העבר התייחס בביטול להשפעה של המאמן החדש, ונתן את כל הקרדיט למיצ'ל, שמשחק כדורסל אדיר. הוא דווקא עומד על ממוצע הנקודות הנמוך ביותר שלו (23.6) מאז עונת הבכורה שלו בליגה, 2017/18, אבל הוא הרבה יותר יעיל, וכאן אין ברירה אלא לערער על שאק (אל תגידו לו, בבקשה). אטקינסון לקח את הסקורר כפרויקט, ובמקום לחנך אותו, נתן לו את האחריות והמפתחות להנהיג את הקבוצה. איתגר אותו כאדם בוגר אחרי שהסתכסך עם המאמן הקודם, ג'יי-בי ביקרסטאף. מיצ'ל מצטיין במבחן.
אבל זה לא רק הוא. תחת אטקינסון, שחקני קליבלנד משדרים שילוב של הנאה ואש בעיניים. הקבוצה קולעת כמעט 10 נקודות יותר למשחק מאשר בעונה שעברה (121.8), ומובילה בכך את הליגה, כמו גם באחוזים משלוש, נתון פנטסטי של 41.2. בינתיים היא הרשימה במיוחד עם ניצחון על הניקס והצגות נגד שתי יריבות חזקות מהמערב, הלייקרס והאקסית גולדן סטייט, והשלימה את ההתחלה הטובה בתולדות המועדון, והכי חזקה בליגה מאז גולדן סטייט בעונת 2015/16.
קלואי קרדשיאן יכולה לחכות
אותה עונה לפני תשע שנים הסתיימה באליפות היחידה בתולדותיה של – דווקא קליבלנד. אלו היו ימי השיא של היריבות בין שתי הקבוצות, עם ארבע סדרות גמר רצופות שהפגישו ביניהן. לאורך כל התקופה, אחד הלוחמים המובילים בסגל, שעשה את העבודה המלוכלכת עבור לברון ג'יימס, היה טריסטן תומפסון. הוא רק בן 33, אבל אחרי שעזב את קליבלנד ב-2020 הוא כמעט לא שיחק והתגלגל ממקום למקום. הוא בעיקר הפך לכוכב צהובונים בזכות מערכת היחסים הסוערת עם קלואי קרדשיאן. לשמחת הקהל בקליבלנד, בשנה שעברה תומפסון חזר כדי להוסיף ניסיון לקבוצה, בקיץ השיג חוזה נוסף, ופתאום הוא מוצא את עצמו שוב חלק מקבוצת-על של הקאבס – למרות שהוא בעיקר מחמם את הספסל.
כאדם בעל היכרות מושלמת עם המועדון והליגה, תומפסון אמר בחודש שעבר, רגע לפני פתיחת העונה: "הדבר הכי חשוב ב-NBA הוא לתפוס את הסערה המושלמת ולנצל את הרגע. יש לנו כל מה שצריך כדי להגיע לגמר המזרח, ובפלייאוף הכל אפשרי". וכל התנאים האלה שתומפסון דיבר עליהם מבשילים.
