"בכל בוקר מחדש אני נפרדת מהילדים ומבן הזוג, בלי ידיעתם כאילו זה היום האחרון שלי, חוששת שזו הפעם האחרונה שאראה אותם בשל הנסיעה המסוכנת לבית הספר, כשטילים וכטב"מים נופלים מסביב" – כך מודה גננת המתגוררת באחד מיישובי קו העימות בצפון ועובדת בנהריה.
גננות ומורות רבות נאלצות לנסוע מדי בוקר אל מוסדות החינוך כשבדרך יש שיגורים ואזעקות בלי אפשרויות למצוא מחסה. בסוף הנסיעות הן צריכות לגייס כוחות כדי להשרות ביטחון על הילדים – בלי שהן עצמן חשות בטוחות. כמה מהן סיפרו כי בלחץ בני המשפחה, הן מוציאות אישורי מחלה בימים מתוחים במיוחד. הצעד הזה מלווה בייסורי מצפון בשל תחושת המחויבות לתלמידים, הזקוקים להן יותר מתמיד בימים המורכבים האלה.
הגננת מקו העימות הודתה אתמול כי את ילדיה שלה היא משאירה בבית ואינה שולחת אותם למוסדות החינוך מחשש שרקטה תפגע בהם. גם האווירה בבית השתנתה: בלי לחצים ושאלות על כלים בכיור או חדר לא מסודר. "הילדים שלי יפסידו לימודים, וזו בעיה, אבל אני רוצה אותם בחיים", היא אומרת, "זה גם מה שאומרים הורים רבים אחרים באזור. הדרך לבית הספר לא בטוחה ואנחנו לא מוכנים לסכן אותם".
היא, כאמור, ממשיכה לנסוע לגן. "אני עושה זאת בחרדה וזו הנסיעה היחידה שאני מבצעת מדי יום", היא אומרת, "מעבר לכך אנחנו לא יוצאים מהבית, לא לקניות ולא לשום מקום אחר. ברור לי שאני מסתכנת, אבל אין לי ברירה. יחד עם זאת, מדובר בקושי אמיתי. פעמים רבות תפסה אותי אזעקה כשאני בכביש ולא היה מקום להתחבא. זה היה פחד אימים. מה שנשאר במקרים כאלה זה רק להתפלל. אני אופטימית ורגועה בדרך כלל, אבל בשנה האחרונה גיליתי אצלי פחד וחרדה. אני ממש חרדה על החיים שלנו. כשאני חוזרת הביתה אחרי שתפסה אותי בדרך אזעקה, אני ממהרת לילדים כדי לחבק אותם, מנסה לאסוף את עצמי ולתת להם תחושה שהם מוגנים – כשאני בתוכי לא מרגישה מוגנת".
המצב המתוח מעלה גם שאלות הוריות. "אני כל הזמן בהתלבטות מה נכון ומה לא", היא אומרת, "מצד אחד, השגרה חשובה לנפש של הילדים. הם צריכים לצאת מהבית, זקוקים לזה. מצד שני, יש סכנות. אין נכון או לא נכון. אלה שאלות קשות".
ויש גם תחושה של בדידות: "כשאני רואה בקבוצות של אנשי חינוך איך כולם מתייעצים על חומרי למידה, אני מבינה שרק אנחנו עצרנו את החיים, ובכל הארץ יש שגרה".
