בינינו, אנחנו יודעים ש-24 שעות לא יספיקו לשום דבר באאוסטה, העמק הצר והמתפתל הזה, הדומה הרבה יותר להר יוקד באנאפורנה. אבל איפה כתוב שצריך לסמן וי ביום קצר אחד על כל פינות החמד?
כידוע לכם, אנחנו דוגלים בבהייה המשולבת בבטלה, אבל איכשהו, במצב מאוורר כזה, המוח קולט המון והוא גמיש דיו גם לנשנש משהו בבר של אפריטיבו כלשהו, לפני שיתפנה לסעודה ממשית יותר, על שולחן אפריטיבו ארוך ועמוס בירה ויין. אולי נתפנה להסביר לשתיין אחד זר שמחבק אותנו מהם Catbam ו-Mamad, ובהצלחה עם זה.
השבילים בפארק ראפי
אני מתחילה את השוטטות בפארק ראפי (Rapy) היפהפה המיועד לתחרויות סקי על גלגיליות, בהשתתפות כל המחוז. ביתר הזמן - כשלא מתקיימת בו חתונה נדירה - הפארק הנרחב הזה ריק. הוא עתיר שבילים משופעים ותלולים המאפשרים למתחרים כאן לנפץ את ראשיהם על הסלע. כשאנו מבחינים ברכב נוסף רועה בחנייה, אנו זועמים על הצפיפות.
הפארק המרהיב והריק לרשותנו. צעידות, טיפוס מתון, חקר שבילים, שבלולים וחרגולים, איסוף פרחי בר מעטים, עצירה בבר קטן ומתוק שפתוח רק בתענית אסתר. והכי-הכי: נוף פתוח וכמעט תמיד מושלג אל הרכס הכביר של שמורת מונט אוויק. עצים כבירי נוף מקיפים את הפארק עם נוף לטחנות רוח הידראוליות ולרכס Grand Paradiso, שבמשפחה שלנו קוראים לו "ההר הרחוק תמיד".
אחרי שצעדתם ודילגתם וטיפסתם והנחתם לשפיריות לנחות על כף ידכם, תוכלו לנהוג ולהיכנס אל שמורת מונט אביק ושביליה, שתובילכם לעמק Ayass ובו מסעדת איל מולינו הטעימה להפליא. רק זכרו שכשמתקיים כאן אירוע סקי או תחרות המונית אחרת, כובשת את בית העץ הגדול שבמרכז, עם המטבח העצום, בריגדת הפיצות הענקיות בטעם טאבון העץ. אנו קבצנים מתחננים והם נענים ונותנים.
וכבר צונחת ממרום שקיעה איטלקית. תם יום סקי וערבו. איזה יום, איזה ערב, ואיזה לילה סגול.
שירת הקרש המגולף
השד שחי במאורות הבית ממשיך לאכול לנו את הראש. הוא הרי נולד כאן ותמיד יש לו מה לתרום. עכשיו, למשל, הוא מוכר לנו את יריד גילופי העץ הנערך תמיד באמצע הסתיו. זהו יריד של המוני אדם ודוכנים, אליו מביא כל תושב את גילופי העץ היפים שלו עליהם הוא שקד אחרי שחטב, גילף, ליטף וציפה בלקה בוהקת.
כשבשכונה שלנו מבינים שאנו בדרך ליריד, הכפר הופך לפיתייה מדלפי. כלומר לנביאה המגמגמת הזו האמורה לנבא את גורלנו לקץ הימים. עצות מושלכות עלינו מכל מקום: סעו ברכבת. לא, סעו במכונית שלכם. בעיתונים מודגש שיהיו שאטלים מהחניון הציבורי של אתר הסקי למרכז העיר שם נפרש המדרחוב, שמשני צידיו, כמו מאידרת דג, יוצאות מיליון סמטאות צרות.
מצעד הטרלול האיטלקי
בכניסה לחניון תלוי שלט ענק: No Navetta. "נאבטה" זה "שאטל" באיטלקית. בתרגום לעברית פשוטה השלט אומר שלמרות שהבטיחו שאטל למרכז העיר, אין שאטל, תתמודדו.
אנחנו מתחילים לצעוד. מוניות אוספות נהגים מקללים באיטלקית, שבידיהם המתפוקקות המון גילופי עץ. זהים, כאילו יצאו מאותו סטודיו. ואז מתחיל מצעד הטרלול האיטלקי.
- אדון שוטר. אנחנו צועדים כאן ביריד שבמדרחוב של העיר אאוסטה. למה אתה עוצר אותנו? איך ידעת שאנחנו בעד שחרור החטופים?
- אילו חטופים? עצרתי אתכם כי אתם נגד הכיוון.
- איזה כיוון בראש שלך? אנחנו הולכי רגל! זה מדרחוב, אנשים רשאים לצעוד לאיפה שבא להם!
- רק לכיוון אחד!!! וזה הפוך לכיוון שלכם.
- אבל למה?
- פרגו, סיניורי, תחצו לכיוון ההפוך ותבלבלו שם את המוח לשוטרים. רק תעופו כבר מפה!
לו רביב דרוקר היה כאן הוא היה שולף עבורנו את הספר העבה "החוק, הכביש והשאטל האיטלקי".
אנו קונים, כמנהג המקום, משקולת עץ, ומוכרים אותה מיד לעובר אורח שמחזיק כבר שתיים כאלה. טעינו עם דרוקר, הוא היה מנסח כאן את "מצעד הטרלול ללוחם האיטלקי הנינוח". לוחם איטלקי הוא תמיד נינוח, הוא, אחוריו השמנמנים והנוצה התקועה בכובעו.
הקרב על המרק
ניחוח עז תוקף אותנו מכל סמטה: החל הקרב על המרק. כולם דוהרים אל קדירת ענק מבעבעת עם מרק דשן של נתחי בקר. הם עטופים גם בשעועית ירוקה, כרישה, רוטב ואורגנו. סחרחורת טעימה. גלונים של יין ברברסקו ועוד גביעי פלסטיק כחולים ורחבים עם עוגות זוקוטו דמויות חרוטים. שילוב של משטחי עוגת ספוג, תלוליות של קרם וניל ורוטב מעלף של שוקולד מריר מאד.
לא ממש ברור היכן היציאה. יש אגדה גם על שירותים מצוחצחים, שנמצאים כנראה ליד הברוש. איזה ברוש? ליד הגשר. איפה אסלה? בפרהסיה. שיהיה. בנות תסתלקו מפה. הניחו לתיירים זכרים להתנער חופשי.
