הַאִם
חָצִיתִי לֵילוֹת וְיָמִים
רַק כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְכָאן,
כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּיַד הֶעָשָׁן
הָעוֹלֶה מִבְּדִידוּתִי?
(סאלח דיאב, מתוך 'איני זקוק לארצות')
באחד השירים היפים שלה, מתארת לאה גולדברג את הכאב ואת תחושת ההתנתקות מנוף ילדותה אל מול הנופים שהפכו לה למולדת שנייה. "אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת —/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם —/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת" ('אורן'/ 'שירים, ב', ספרית פועלים). קשה שלא לחשוב על השורות האלה במהלך השיחה עם סאלח דיאבּ — משורר סורי גולה, שחי בצרפת בשנים האחרונות. שם ספרו, 'מתרחק מחיי', שזה עתה תורגם מערבית לעברית בידי דניאל בהר ורואה אור בהוצאת 'קשב לשירה', מתאר את העזיבה, את הקריעה, את השמיים הזרים, וגם את הציפורים הנודדות הוא מתאר. שיריו מלאי אהבה, נופים וזיכרון, געגוע ושכחה, כפי שעולה בשיר 'הגירה':
כְּשֶׁלְּפֶתַע/ קִפֵּל אֶת מַבָּטוֹ,/ אִישׁ/ לֹא עָצַר אֶת נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים/ מִמִּלּוֹתָיו.// קוֹלוֹ/ רָטֹב מִדִּבּוּר./ טִפַּת כָּחֹל/ נָשְׁרָה/ מֵחַיָּיו.
"אני חושב שמשורר צריך לכתוב רק ספר אחד בכל חייו", אומר דיאב. "בכלל לא חשוב לפרסם 20, 30 או 40 אלף ספרים, אלא למצוא את השפה שלך כבר מהספר הראשון. זה לא משהו שאפשר לייצר. השירה אינה מסר ישיר. שולחים בה סימנים. אם היא נושאת מסרים פוליטיים או חברתיים זו אינה שירה, זו תקשורת או עיתונות. יש אלפי פרסומי שירה ואין משוררים. הדבר הקשה ביותר הוא לחיות בצורה שבה היא נובעת באופן טבעי. כשקוראים את קפקא, את בודלר, את רמבו, הם לא מנסים להעביר לך מסר באופן ישיר".
דיאבּ, בן 57, פירסם ארבעה ספרי שירה, שבעיניו הם ספר אחד מתמשך. האחרון, 'סקיצוֹת של אי', יצא השנה והקובץ המתפרסם בעברית נערך משלושת ספריו הקודמים — 'ירח יבש מתעניין בחיי' (1998), 'קיץ יווני' (2006) ו'את שולחת סכין, אני שולח פגיון' (2009). "כל ספר מוקדש לאישה אחרת בחיי. הספר הראשון היה על אישה עשירה שהתחזתה לפליטה כורדית והיגרה לגרמניה. את השני כתבתי אחרי שהחברה התוניסאית שלי עזבה אותי ונשארתי לבד באי היווני קוּפוֹניסי. היא הייתה מרצה באוניברסיטה והייתה לה השפעה גדולה עליי. השלישית הייתה ציירת, ניפצה צלחות וזרקה את הספרים שלי דרך החלון".
כיום חי דיאבּ עם בת זוגו איזבל, מתרגמת מפולנית ומיידיש, בין העיר ליון בדרום מערב צרפת, שם הוא חי ועובד כמתרגם, לבין העיר ארל, לא רחוק ממרסיי, מקום מושבם של וינסנט ואן גוך ופול גוגן. דיאב אמנם התאזרח בצרפת, אך עדיין נע ונד עם צרור מפתחות בין ארל, ליון ופריז, אהבתו הגדולה. אנחנו נפגשים בקפה 'רוסטאן', מול גני לוקסמבורג, שבו יושב דיאב וכותב. תחילת דרכו בצרפת מזכירה במובן מסוים את 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון' של ג'ורג' אורוול, רק בלי לונדון. גבר תלוש ותפרן, שיצא מטבעת החנק של עולם אסתטי נקי ושירתו החלה להתערבב בחומרי החיים. בשיחה איתו מתאר דיאב את חייו בשצף, פורס את משנתו על השירה ועל המזרח התיכון, ומספר איך ראה את מגדל אייפל בפעם הראשונה. הפגישה עימו היא ההפך המוחלט משירתו המינימליסטית והמזוקקת. אבל השבירות וההומור מחלחלים לשירה, שהיא כל רגע בחייו.
"גדלתי בכפר שבו אף אחד לא הלך לבית הספר. אמא שלי שלחה אותי לעיר חלבּ, ובגיל 12 גרתי לבד בחדר".
איך נחשפת לספרות?
"קראתי המון. חליל ג'ובראן, ויליאם בלייק, עזרא פאונד. זנחתי את השירה הקלאסית הערבית כדי לכתוב פרוזה. אני אוהב מאוד שירה של סופרי פרוזה: וולבק, המינגווי, מלוויל, ריימונד קארבר, נובאליס. הרבה מבקרי שירה מתרכזים בצורה, בטכניקה, אבל השירים שלי מתקבלים באהבה כי מאחורי הצלילים והמבנה יש עוד משהו: הדרך, הניסיון שנצבר בכתיבה".
הוא נולד למשפחה מוסלמית אבל בעודו בן 12 הקשיב ל'רדיו א-שמס', שהפחיד אותו בהכרזות כמו "לך לעבר ישו, הוא מחכה לך". דיאב התקבל בקריאות "הללויה" על ידי הכומר הפרוטסטנטי, שבחסותו קרא את הברית הישנה והחדשה. "השירה עזרה לי לצאת מהשפעת כל הדתות. השירה היא הבסיס לדתות של העולם כולו ויש בה סוג של רוחניות. אפשר לדבר על ירושלים או על כל עיר אהובה. אפשר לדבר על עמדתך הפוליטית. אבל אם אתה מדבר ישירות על הנושאים הללו ומניח אותם במרכז השירה, אתה נוטל מהם את השירה. כמו למשל בסוריה, וגם בדרום לבנון, קבוצת 'משוררי ההתנגדות' בתחילת שנות ה-90. תופיק זיאד, מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם — כל אלה שמכונים 'משוררי ההתנגדות'. השירה שלהם לא עמדה במבחן הזמן. השירה של מחמוד דרוויש, למשל, כבר לא אקטיבית בעולם השירה הערבית בת זמננו. היא התאימה לתקופתה".
"סאלח פרץ כמשורר באמצעות הפורום הספרותי של אוניברסיטת חלבּ בשנות ה-80", מסביר דניאל בהר. "השיחות הספרותיות במפגשים שלהם היוו תחליף לכתבי עת שאי-אפשר היה להשיג במדינה. זו הייתה סדנת כתיבה אינטנסיבית, שהייתה לזמן קצר אי של שפיות באמצע המלחמה האלימה בין פלוגות הצבא הנאמנות לנשיא חאפז אל-אסד והאחים המוסלמים". בהר מסביר כי זה גם היה דור המשוררים שמרד בדמות האב של השירה הסורית — אדוניס, הדוגל בשירה יותר מיסטית ופחות בתיאור חיי היומיום של המשוררים.
ב-1995 לדיאבּ לא היה יותר מה לחפש בסוריה. הוא עבר לביירות, שם מצא את עצמו בלב העשייה התרבותית הערבית בעיתון 'א-נאהר' תחת ידיו של הסופר אליאס ח'ורי, שהלך לעולמו לפני כחודשיים. משם הגיע לפסטיבל לודב בצרפת, ומעולם לא הביט אחורה. "המשפחה שלי הגיעה לצרפת לפני חמש שנים אחרי שסבלה את הנורא מכל — הן מידי המוסלמים הקיצוניים בסוריה והן מידי השלטונות בטורקיה. ארדואן מוביל משטר טרור. הם לא נתנו לנו לצאת משדה התעופה. הם עצרו אותנו ולקחו לנו את הכסף והכו אותנו. גם את ארצי אני לא מזהה יותר".
• • •
מָה נַעֲשָׂה
תַּחַת שָׁמַיִם זָרִים —
נַקְשִׁיב לַשִּׁכְחָה
הָרוֹקֶמֶת אֶת זְמַן חַיֵּינוּ
כְּמוֹ תַּחֲרָה,
נִתְחָרֵט טוֹב טוֹב
וְנִתְבַּיֵּשׁ
בִּקְרִיאַת סְפָרִים.
(מתוך השיר 'רקמה')
המשורר האנגלי ג'יימס פנטון כותב ב'רקוויאם גרמני', הפואמה הגדולה ביותר שלו, כי לא הזיכרונות הם שרודפים אותנו אלא מה ששכחנו. "גם לא מה שכתבת", הוא כותב. "אלא מה ששכחת, מה שעליך לשכוח. מה שעליך להמשיך לשכוח כל חייך". דיאב, בדומה לפנטון, נע בין הזיכרון לשכחה בסוג של מרדף מאז עקר את חייו לצרפת. לכפר הקטן ג'בל סמעאן ליד העיר חלבּ שבו נולד, מעולם לא חזר. גם לא לביירות, לשם היגר מסוריה. למעשה, מגלה דיאבּ, בשל המצב באירופה הוא אפילו "מתבייש להיות חלק מהעולם הערבי ולדבר את השפה". הוא אוטודידקט, ולימד את עצמו צרפתית מושלמת. אף על פי כן, ואף שבשנתיים האחרונות פירסם כ-30 שירים בצרפתית, הוא עדיין נאמן בכתיבתו לשפת אמו, ערבית.
"הסיפור שלי עם צרפת החל בשנת 2000, אחרי שנסעתי מלבנון לפסטיבל משוררים בדרום צרפת. משורר תוניסאי נכלולי, בוהמיין ושקרן אמר לי, 'סלאח, אתה משוגע, אתה חייב לראות את מגדל אייפל, נוטרדאם וסן-ז'רמן לפני שתחזור לביירות. אתן לך רשימת טלפונים של אנשים שתוכל לגור אצלם. שיניתי את כרטיס הטיסה שלי עם עצירה בפריז. לא דיברתי מילה צרפתית ובקושי אנגלית. לא היה לי כסף או ויזת שהות. בשדה התעופה היו מלא אנשים ומכוניות, והתחלתי לבכות".
הבנת שאתה בורח מלבנון?
"לא ממש, זה קרה במקרה. הרגשתי כמו בספר של קפקא. גיליתי שהחמצתי את הטיסה והבאה יוצאת רק בעוד שבועיים. אז ישנתי יומיים בשדה התעופה, והחלטתי בכל זאת לראות את מגדל אייפל. כמובן שכל האנשים שהמשורר התוניסאי שלח אותי אליהם לא ענו לפניות שלי".
"סאלח הוא משורר א-פוליטי שקידש את האסתטיקה כעמוד התווך הבלעדי של שירתו", אומר בהר, "הכתיבה הזו, שמקורה באסכולה שהתהוותה באוניברסיטת חלב, בשנות ה-80, הייתה בעצם אמירה פוליטית חברתית בתקופה שבה הספרות בסוריה הייתה מגויסת בשירות אידיאולוגיות חשודות כמו המאבק האנטי-אימפריאליסטי והמאבק למען פלסטין. הוא חווה איוּמים על חייו בחלבּ, הן מצד השלטון והן מצד התנועות האיסלאמיות".
מלבד היותו סופר ומבקר ספרות, ערך דיאבּ, שקיבל תואר דוקטור בספרות מאוניברסיטת פריז 8, אנתולוגיה מקיפה של השירה הערבית העכשווית, שהתפרסמה בצרפת וזכתה להצלחה ולפרסים. "בחרתי טקסטים שאינם קשורים לזמן או למקום, שירים אוניברסליים ההולכים לעבר האדם באשר הוא. כמו שקוראים שיר של יהודה עמיחי למשל. אלו שירים נצחיים".
דיאב היה אחראי במשך זמן רב על מחלקת השירה הים-תיכונית בפסטיבל לוֹדב, שם החל את הרומן שלו עם צרפת. במשך השנים הוא הזמין משוררים ישראלים רבים, בהם אהרן שבתאי, רוני סומק, אמירה הס ואגי משעול. הוא שולף מתיקו אנתולוגיה מתורגמת של שירה עברית ומצביע בתזזיתיות על יצירות של ביאליק, עמיחי, גולדברג, נתן זך, דוד פוגל, דליה רביקוביץ ואחרים.
אבל הסיפור שלו עם ישראל לא נגמר רק באהבתו לשירה העברית, אלא גם בתמיכתו הבלתי מסויגת במדינה. בשעה שמרבית העולם המערבי מתנגד לפעולות ישראל בעזה ובלבנון, שסטודנטים באוניברסיטאות עילית קוראים לחרם על ישראל ואף לאינתיפאדה — דיאב כואב את טבח 7 באוקטובר וקורא לחמאס ארגון טרור. " כשראיתי את התמונות מ-7 באוקטובר הזדעזעתי אבל לא הופתעתי. אנשים ביקרו את מה שקרה אבל מעט מאוד את חמאס, כי הם מפחדים מהדיקטטורה של הפנאטים הערבים. אין לזה שום קשר לישראל, זו בעיה דתית. הרבה אנשי תרבות מתנגדים לפנאטיות אך אינם מעיזים לדבר ולומר ברורות שחמאס הוא ארגון טרור. העם היהודי רודף שלום".
אבל אתה לא חושב שצריך להגיע לפתרון שתי מדינות?
"העולם הערבי הוא חטיבה אחת הנמחצת ברובה על ידי האיסלאם. בתוכה קיימים שבטים עם מנטליות של חמולות. עבורי אין עם סורי או לבנוני. אני לא מתנגד למדינה פלסטינית, אבל אני חושב שרמאללה צריכה להסתפח לירדן ועזה למצרים. אנשים באים מהעיר שבה נולדו, לא מהמדינה. בשנות ה-20 וה-30 כולם נעו בכל המרחב והיו ערבים. אנשים אמרו, 'הוא מירושלים או מחיפה או מדמשק'".
אנחנו חיים בתקופה שבה כל קהילה מסתגרת בנרטיב שלה, ולא פתוחה לאחר. איך אתה, סורי שגדל בסביבה מאוד אנטי-ישראלית, מצליח למצוא גשר מחבר?
"אני חי היום עם אישה שאמא שלה הייתה ילדה שהתחבאה בשואה, וסבא וסבתא שלה נספו באושוויץ. אני חי לגמרי בתוך התרבות והחגים היהודיים. יש לי הרבה ספרי תפילה כי עבורי השירה היא תפילה".
אתה מבין קצת עברית? ערבית ועברית שפות קרובות.
"לפעמים, קצת. אמא של בת הזוג שלי מדברת יידיש וקצת עברית. היא אישה מבוגרת וממשיכה לקרוא המון. היא עדיין הולכת לבית הכנסת, והיא נתנה לי מתנה נפלאה: הרבה ספרי שירה".
אני מניחה שתשמח לבוא ארצה.
"כן, בטוח אגיע יום אחד, עם זוגתי איזבל". •
