משעה שהתברר שבניגוד לכותרות המוגזמות, צחי ברוורמן - ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה שנחקר בחשד לעבירות סחיטה, זיוף ומרמה ברף הגבוה - נותר בשלב זה עם חשד לזיוף פרוטוקול ברף הנמוך של המעשה, מיהרו רבים לחגוג ש"ההר הוליד עכבר". לכאורה הם צודקים. אכן, מכל גל החשדות שנופחו בצורה בלתי אחראית ולא מקצועית על ידי יותר מדי עיתונאים (ששוב נתנו למשאלות ליבם להשפיע על האתיקה שאמורה להנחותם), נותרנו בשלב זה עם לקיחת פרוטוקול מודפס ושינוי בעט של שעת השיחה בו, לעיני כל ולאחר ויכוח סוער עם הקלדנית שהתנגדה לכך (בצדק). אלא שלגמרי לא ברור האם מדובר באמת בעכבר שהולידו ההרים המעוברים - או בדיוק להפך.
התשובה לכך מחייבת התמודדות עם שתי שאלות נפרדות: ראשית, איזו עבירה חמורה יותר - סחיטה, או זיוף פרוטוקול? השנייה - האם שינוי פרוטוקול שלכאורה מרע עם המשנה אותו, ונעשה לטענתו מתוך רצון שישקף נכונה את האמת העובדתית, בכלל מהווה זיוף פלילי?
כרגיל במשפט, התשובות לשתי השאלות לגמרי לא חד-משמעיות. מבחינת המשפט המהותי אין באמת הבדל בין שתי העבירות. הנכונות להפר את כללי הסדר הציבורי היא שעומדת בבסיס המשפט הפלילי, ולכן מי שמנהלת אותו זו המדינה ולא הקורבן, גם כשקיים אדם כזה. במובן זה, אין הבדל בין מי שמעז לרצוח נפש לבין מי שמעז לגנוב מסטיק. שניהם פוגעים באמנה החברתית שמאפשרת חיים משותפים. מידת הרתיעה והגינוי החברתיים מקבלת ביטוי רק ברמת הענישה שמושתתת על העבריין - שם אכן יש הבדל תהומי בין הרוצח, שייכנס למאסר עולם, בעוד חברו עשוי להיות פטור מעונש משום שהחוק אינו עוסק בזוטות. מאחר ובפרשה שלפנינו העונשים המרביים קרובים למדי (העונש על סחיטה באיומים הוא שבע שנים בעוד שעל זיוף פרוטוקול - חמש שנים), קשה לתפוס אחד מהם כהר ואת השני כעכבר.
גם מבחינה מוסרית הדברים מורכבים. לא ניתן להתעלם מכך שבעבירת הסחיטה יש קורבן בשר דם, בעוד שבזיוף פרוטוקולים הקורבן הוא הציבור כולו. מה חמור יותר - להתעלל ולהשפיל אדם ספציפי ולכפות עליו התנהגות בניגוד לרצונו, או לפגוע בציבור כקולקטיב שיתקשה להסתמך על הפרוטוקולים הרשמיים בעתיד, ומשום כך לא יצליח להתכנס סביב אמת מקובלת אחת ולכתוב יחד חיים משותפים והיסטוריה? קשה לדעת. כשלעצמי אני נוטה לחשוב שהנזק מזיוף גדול יותר, אך דעתי טובה בדיוק כמו זו ההפוכה.
כך שמבחינה משפטית ומוסרית אין הבדל בין השתיים: הן הרים ועכברים באותה המידה. תובנה זו מהווה תשובה גם לשאלה השנייה. בהנחה שברוורמן היה מודע לטיב מעשיו (מה שלגמרי לא ברור, לנוכח הדרך הפומבית שבה שינה את הפרוטוקול בטוש לעיני הקלדנית המתנגדת), הרי שאין זה משנה אם השינוי פועל לרעתו או לטובתו. עצם השינוי פוגע באמת המשותפת. העכבר וההר נותרו במידותיהם.
כל זה לא אומר שהתנהלות התקשורת בפרשה הייתה ראויה; היא לא. באופן פרדוקסלי, מבחינה מוסרית אין הבדל בין מי שמעז לא לרשום אמת בפרוטוקול, לבין מי שעושה זאת בטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. גם ביחס לעיתונאים, השכנוע העצמי שהם עושים זאת למטרה צודקת אינו רלוונטי. הוא הדין לגבי רשויות אכיפת החוק ששיתפו פעולה עם הספינים הללו ופגעו (שוב) באמון הציבור, שבלעדיו - בדיוק כמו בלי האמת המשותפת - לא תיכון חברה.
מוטב שכל האחרונים - ממש כמו ברוורמן עצמו - יזכרו שכדאי תמיד לדבוק באמת, גם משום שאף פעם לא ברור מי באמת חזק יותר, ההר או העכבר, שהרי כמאמר המשל הידוע, גם ההר הגדול ביותר לא יכול למנוע מהעכבר לעשות חורים גדולים בבסיסו, ודי לחכימא ברמיזא.
