צהלות השמחה אחרי ה-0:0 מול צרפת היו מביכות. ישראל הפכה בקמפיין הזה לסן מרינו ששמחה מפירורים שהיא מקבלת. היו כאלה שאף השוו בין התוצאה הזאת ל-2:3 על צרפת ב-1993. בשני המקרים לא היה לישראל מה להפסיד, ופה נגמרת ההשוואה. הנבחרת של שלמה שרף הייתה חסרת פחד, נבחרת פראית שנתנה לכישרונות להשתולל. היא עשתה את הצעדים הראשונים באירופה, אבל הייתה אמיצה מספיק כדי להתפרע. הכדורגל של רן בן-שמעון זה כדורגל פקידותי ואפור. כל המילים היפות על הקרבה וטקטיקה לא יכסו על העובדה שזה היה בונקר קשה לצפייה, בעוד מנסים לשכנע אותך שאתה רואה משהו אחר.
הכדורגל הישראלי הוא יותר woke מהקורס הכי שמאלני באוניברסיטה בארה"ב. פתאום צריך להתייחס לנבחרת כמוכת גורל, להלל אותה על תוצאות רגילות ולא לפגוע ברגשותיהם הרכים של המאמן והשחקנים. הנבחרת של שלמה שרף חטפה אש מהתקשורת, אז כתיקון הנבחרת היום מקבלת מחמאות על כך שבנתה בונקר, לא ניסתה אפילו לבעוט לשער ונזקקה ליכולת על-אנושית של דניאל פרץ כדי לשמור על 0:0 מסכן. בעולם הזה, תיקו הוא ניצחון. בשם התקינות הפוליטית והפרוגרס, משתיקים את הביקורת.
האמת היא שבחמשת המשחקים בקמפיין לנבחרת היו אולי 20 דקות טובות במצטבר. נכון שמדובר ביריבות שגדולות עלינו בכמה מספרים, אבל גם הנבחרת של שלמה שרף התמודדה מול אריות אירופה ואף אחד לא עשה לה הנחות.
התיקו הזה לא יקדם את הנבחרת במילימטר, מדובר בתוצאה שהושגה בעיקר בשל חולשת ההתקפה הצרפתית. הכדורגל בקמפיין הזה נע בין גרוע לגרוע מאוד. בשביל להחזיק ידיים ולקוות שחלוצי צרפת לא יגיעו למספיק מצבים לא צריך מאמן וגם לא צריך את השחקנים הכי טובים בכדורגל הישראלי, כל אחד יכול להשתתף בכדורגל הבסיסי וחסר ההשראה הזה שבו אפילו המערך משקר. הנבחרת שיחקה 0:2:8.
כל קבוצה שעולה כדי לסיים ב-0:0 ראויה ללעג, גם אם זאת הנבחרת המרגשת שלנו. כדורגל משחקים כדי לנצח, בתרבות הפרוגרס אפשר לספר שתיקו הוא ניצחון, אבל הטבלה לא משקרת, והנה מה שהיא מספרת: הפרש שערים 13:4, נקודה מסכנה ובודדה בחמישה משחקים. בעולם לפני השתלטות הפרוגרס היה אפשר לכתוב: בושה, ולהוסיף שרק ניצחון מול בלגיה בא בחשבון. מתי יבוא הדונלד טראמפ של הכדורגל הישראלי ויציל אותנו?
