"בעצרת בצומת הקשתות יש משהו אותנטי", סיפרה מכבית מאייר, דודתם של התאומים החטופים גלי וזיו ברמן. "שם באדמה הרוויה בדם, אני מרגישה הכי קרובה אליהם". מדי שבוע קהילת שער הנגב מתאספת בצומת הקשתות מחוץ למועצה האזורית ומקימה קול זעקה למען החטופים.
"התחלנו בלעמוד על איזה סלע, עם מיקרופון של בידורית", תיארה מכבית. "כשחזרו חלק מהיישובים המפונים לבתיהם, דוגמת שדרות, הכל גדל. המיקום הזה מזכיר לי באופן מצמרר את איפה שהכל התרחש, ואני מרגישה מרחק נגיעה מהם. היו פעמים שנאמתי ודמיינתי שהם שומעים אותי".
2 צפייה בגלריה
(“ברגע שהחטופים חוזרים זה מתקפל, רק להוריד כמה שלטים". העצרת, אמש | צילום: מאיר אבן חיים)
העצרת אמש הייתה בסימן נשים למען חטופים. דיברו בה בין היתר ורד ליבשטיין, אלמנתו של ראש המועצה לשעבר אופיר ליבשטיין ז"ל ואמו של ניצן ליבשטיין ז"ל, שנרצחו בכפר עזה; מיה אוחנה מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו ז"ל ודודתו של איתי מורנו ז"ל; וירדן גונן וימית אשכנזי, אחיותיהן של הצעירות החטופות רומי גונן ודורון שטיינברכר. "כשאני נואמת פה אני נואמת מול אנשים שהם אני", שיתפה ימית. "רוב מי שמגיע לפה הם אנשים שחוו את 7 באוקטובר, שגדלו וחיו עם האנשים שנרצחו ונחטפו. לבוא ולדבר פה מרגיש לי גם הכי קרוב לדורון שיכול להיות, וזה גם הקושי בלבוא לפה. דורון אולי ארבעה קילומטרים מפה. זה שאנחנו עומדים פה זאת מעין גבורת האור על החושך".
לישי מירן-לביא, אשתו של החטוף עמרי מירן, העבירה את מרבית חייה באזור העוטף. בצומת הקשתות עצמה הייתה עוברת לפחות פעמיים ביום בדרכה לעבודתה, ועדיין הנסיעה לא פשוטה עבורה. "ברגע שעוברים קו מסוים אוטומטית פותחים את החלון, לא משנה כמה קר", סיפרה לישי. "את נכנסת לאיזו דריכות מסוימת, אבל זה הבית שלנו, וכך גם אני מרגישה בעצרת. יש פחות מסיכות, אני לא נעלמת בדבר הענק שקורה מסביבי".
בניגוד לעצרות הגדולות בערים ברחבי הארץ, בקשתות השאלה האם תתקיים עצרת בכלל נשאלת כל שבוע מחדש כתלות במצב הביטחוני. "מי שמגיע לעצרת לוקח בחשבון שיהיה צבע אדום, וזה קורה", אמרה לישי. "עבורי זה מעין פלאשבק, ואני נכנסת לדריכות עוד יותר גדולה, אבל עבור האנשים שחזרו לבתים שלהם, זה כבר חזר להיות הנורמה, כמו ב-20 השנה האחרונות. ועדיין, הצוות המדהים שיצר את זה ממשיך לעבוד בכל שבוע".
לטענת לישי, "היה איזה שלב שאפילו הציעו לבנות במה, מסך, אבל אנחנו בוחרים להשאיר את זה ארעי - ברגע שהם חוזרים זה מתקפל, רק להוריד כמה שלטים".
במהלך העצרת בקשתות התנועה בכביש המשיכה. "לעיתים עוברות מכוניות שצופרות צפירות הזדהות", שיתפה מכבית. "אבל לפעמים יש גם אמירות לא נעימות. התחושה היא בעיקר שהחיים ממשיכים, התנועה ממשיכה. אנחנו עומדים בכאב הנורא, מדברים מהקרביים שלנו ונלחמים במלחמת חיינו - והעולם ממשיך להתקיים".
"לצערי הרב לא מגיעים מספיק לתעד פה", אמרה ימית. "אני מזמינה כל תושב של מדינת ישראל להגיע לפה, לתמוך בקהילות שעברו את התופת ולבוא ולתמוך במשפחות. יש בזה משהו כשעם ישראל עומד פה, בעצרת, מאיפה שנחטפו כולם".
