הסיכוי הפראי לחיות: שירי משוררות מהפכניות באמריקה של שנות השישים והשבעים // תרגום: ריקי טראום } הקיבוץ המאוחד } 175 עמ'
"בגלל שבוִיטנאם חיזיון של תינוק שרוף/ מוכפל, מוכפל,/ הבשר הצרוב/ ולא של ישו [...]// אלא בן אנוש, שוב, ושוב/ תינוק אחרי תינוק, שמם נשכח,/ מינם עלום באפר,// עולים באש, עולים בלהבות אך לא נעלמים,/ לא נעלמים כחזיונו אלא משתהים,/ כאפר על העולם, או חיים/ באנחות, או נרקבים בבתי חולים שלושה במיטה;// משום כך ראייתי החזקה,/ ראייתי הברורה והמלטפת, ראיית משוררת שניתנה לי,/ שתהפכני לשיר, ניטשטשה./ יש שכבת קטרקט על/ עיני הפנימיות".
השיר 'התגלות 1966' של דניס לברטוב, שבו מופיעות שורות עזות אלה, הוא לא רק שיר אנטי-מלחמתי בוער ושורף, שלולא התייחס למלחמת וייטנאם היינו יכולים לחשוב שנכתב עכשיו על מה שישראלים רבים מנוּעים או מסרבים לראות, אלא גם שיר על תפקיד המשורר.ת/הסופר.ת/האינטלקטואל.ית בזמן מלחמה. תפקידם הוא להמשיך לראות — על אף הקטרקט, מתוך הקטרקט, וגם מעבר לו — את האחר שמעבר לגדר, "את בשרו העדין, המוצק, השלם, של מי שטרם נשרף", ובעיקר לשתף את המבט הזה עם מי שמנוּעים או מסרבים לראות. יתר על כן, השיר הזה כמוהו כקריאת השכמה, וקשה מאוד שלא להיזכר כאן ב'תינוק לא הורגים פעמיים' הזכוּר של דליה רביקוביץ.
בתשובתה לשאלת הגבר המדומיין ב'שלוש גיניאות' כותבת וירג'יניה וולף: "נוכל לעזור לך למנוע מלחמה בצורה הטובה ביותר לא בכך שנחזור על המלים שלך ועל שיטות הפעולה שלך, אלא בכך שנמצא מלים חדשות וניצור שיטות חדשות". דומה שהציווי של וולף ל"מילים חדשות" שורֶה לא רק על השיר של לברטוב, אלא גם על המכלול של 'הסיכוי הפראי לחיות: שירי משוררות מהפכניות באמריקה של שנות השישים והשבעים', האנתולוגיה המצוינת שאת שיריה בחרה ותירגמה והעירה חוקרת הספרות ריקי טראום. בקובץ מאוגדים שיריהן של עשר משוררות הקשורות בצורה זו או אחרת ב'אסכולת ניו-יורק', ב'קבוצת ההר השחור' וב'תנועת האמנויות השחורות', בצד השפעות משירת 'הביט'. זהו כינוס הטרוגני של משוררות שונות זו מזו בתפיסת השירה, בדגשים התוכניים ובטמפרמנט השירי, אך כולן "מהפכניות" לפחות במובן זה שהן מנסחות בכתיבתן ערכים של תרבות-הנגד בת התקופה.
המהפכנוּת של אדריאן ריץ' והמהפכנוּת של אודרי לורד הן פרדיגמטיות: בשירתן, בכתיבתן העיונית ובאקטיביזם שלהן, הן הניחו את היסודות לפמיניזם הלסבי (ריץ'), לפמיניזם השחור ולפמיניזם הלסבי השחור (לורד). ג'ון ג'ורדן מניחה על הדף גם זהות ביסקסואלית שחורה. דיאן די פרימה כתבה כל חייה את 'מכתבי המהפכה' שלה — שירים ששילבו בין פמיניזם אנרכיסטי לבין זן-בודהיזם ושניסחו תרבות-נגד אנטי-מדינתית ואנטי-פטריארכלית. ברברה גסט וברנדט מאייר מנסחות את שפות התנגדות שלהן בצורות שונות של כתיבה אקספרימנטלית. הפרפורמנס השירי של סוניה סאנצ'ז מערב בין תרבות כתובה לתרבות אוראלית, שמנכיחה בצד הדיבור האורבני השחור גם צלילים אפריקאיים.
לוסיל קליפטון מנכיחה בשירתה בעוצמה (ובפגיעות) את הגוף הנשי השחור, ובוראת שפת התנגדות פואטית המפרקת את ההדרה הכפולה של ה"גוף הנשי" שהוא גם "שחור". באחד השירים הדוברת בשיר עומדת עירומה בחלון אל מול מבטו של גבר מדומיין. במקום שהגבר ינעץ מבט חודר באישה ויגרום לה להשפיל את מבטה, כפי שחינכה אותו התרבות, האישה היא זו שמפנה אליו מבט ישיר מחלון ביתה ואומרת: "הניחו לו לצפות בגופי השחור/ מול החלון שלי/ הניחו לו לגלות את עצמו/ ולרוץ עירום ברחובות/ בוכה/ מתפלל בלשונות".
אן ולדמן, משוררת שגדלה על שירת 'הביט' וקשורה ל'אסכולת ניו-יורק', מנסחת את שפת ההתנגדות שלה במונחים של עונג ותשוקה, ומחברת באופן משחקי בין הגוף הנשי לכתיבה: "אהה, תשוקה, אהה כתיבה,/ הסיפוק שבכתיבה./ ליד שולחן כתיבה, הכתיבה/ אהה כתיבה/ במיטה, התשוקה/ ליד שולחן הכתיבה, התשוקה אהה התשוקה,/ אהה, אבל הכתיבה". חיבור זה בין הגוף הנשי לכתיבה לא רק מאשרר את הקשר בין כתיבה לתשוקה מינית (שאינה קשורה לילודה); הוא גם מפרק באופן כמעט פארודי את הרעיון הגברי ההיסטורי שהַכתיבה (שנשים הודרו במשך דורות מתולדותיה, ונחשבה תחום גברי) משולה ללידה, ואולי אף עולה על לידה בשל "רוחניותה" בתרבות שיִצרה היררכיה יורדת מגבר/רוח/נפש לאישה/גוף/רגש.
כל אנתולוגיה, במיוחד של שירוֹת בעלות קורפוסים גדולים ומגוונים, מעלה שאלות על בחירת השירים: האם השירים שנבחרו אכן "מייצגים" את המשוררות, ובמקרה זה, גם את הלהט המהפכני שלהן יותר משירים אחרים? התשובה נמצאת בגוף השאלה: הייצוג הוא תמיד חלקי, זו טיבה של אנתולוגיה. הבחירות כאן ברובן מוצלחות מאוד, בכל הפרמטרים שמציינת טראום בפתח הדבר שלה: הפואטי, האסתטי והתרבותי-פוליטי. הבחירות האלה גם עושות מה שאנתולוגיה טובה אמורה לעשות: הן מצטרפות למסה קריטית, מגוונת מאוד, של קולות מתנגדים לתרבות השלטת בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה האמריקאית. זוהי מסה קריטית שיוצרת טעם של עוד: יש בה גם הזמנה להרחיב את ההיכרות עם המשוררות ושיריהן; וגם הזמנה למחשבה מחודשת על כוחה של אמנות מתנגדת להיות לא רק אקט אסתטי, אלא גם פעולה בעולם. •
הבחירות כאן ברובן מוצלחות מאוד, בכל הפרמטרים שמציינת טראום בפתח הדבר שלה: הפואטי, האסתטי והתרבותי-פוליטי
