בפתיחת "בית ספר לברברים" מספרת אריקה מאן על פגישה עם אישה שמנסה לעזוב את גרמניה כדי להציל את בנה ממערכת החינוך הגרמנית. שלושה שבועות לאחר מכן נודע לה שהאישה ובעלה נכלאו, והילד "בנם בן ארבעה עשר החודשים של זוג העבריינים, הועבר לבית ילדים של המדינה".
ב-1931 כתב הנס שֵם, שר התרבות הנאצי הראשון במדינת בוואריה, שיש להגן על הגרמנים מפני הפיכתם לעדר של עבדים חסרי כוח רצון. כדרכם של נאצים וממשיכיהם, הדבר שממנו הם מזהירים הוא הדבר שאותו הם מבקשים לעשות. ספרה של מאן, בתו של תומאס מאן וסופרת בפני עצמה, פורסם כבר ב-1938, וכמובן לא צפה מראש את השואה. אבל בדיעבד הוא מספק לנו תיאור בזמן אמת של הפיכת הגרמנים לעדר של עבדים חסרי כוח רצון.
מאן מתארת את השפעת הנאצים בשלושה מעגלים: המשפחה, בתי הספר ותנועות הנוער. זה אינו ספר מחקר על מצב החינוך בגרמניה הנאצית, אלא ספרות. מאן משלבת מסמכים ונתונים עם סיפורונים קצרים הממחישים את האופנים שבהם מפעיל המשטר הנאצי את כוחו על הילדים והנערים הגרמנים. כך למשל היא מתארת חגיגת יום הולדת בבית משפחה גרמנית, חגיגה ששיאה הוא הגעת מפקדו של הילד ב"יונגפולק", ילד בן 14 שהאב חייב להתרפס בפניו, ודי בכך כדי ללמד את הילדים מיהו בעל המסכות ומי חשוב באמת - ההורים או המדינה.
הספר הוא דוגמה ליכולתה של הספרות ליצור הבנה באמצעות דמיון המבוסס על עובדות וידע, וזאת בניגוד לשיטת החינוך הנאצי הבז לידע ולדמיון. "הדיקטטור הגרמני סולד מידע, סלידה גדולה וכנה", כותבת מאן, והחלקים המעניינים ביותר בספר הם אלו שבהם היא מתארת כיצד מערכת החינוך הנאצית, על כל מעגליה, מנחילה בורות, שפה קלוקלת ודלות מחשבה. לא מדובר בחינוך סלקטיבי, הבורר דווקא את העובדות הנוחות לשלטון, אלא בחינוך לברבריות כפשוטה. גם בעיני השלטון הנאצי, ידע והשכלה הם הסכר האחרון בפני התפרצות הברבריות ויש לפעול אקטיבית כדי להסירם.
מאן מתארת את "דר שטירמר" כעיתון סמי-פורנוגרפי הפונה במודע לנוער הגרמני, ועומדת על הפער בין הספרים הרשמיים הגרועים דיים לעלונים הבלתי-רשמיים והגרועים הרבה יותר. ההוראה האמיתית מתבצעת מתוך החוברות, ומעט התכנים הם כזבים המעלים על נס את הבורות ואת התכונות הרעות. דוגמה אחת לכך היא שיר הורסט וסל, המנונה הרשמי של המפלגה הנאצית. השיר הוא גניבה ספרותית בעיבוד קלוקל. אולם דווקא תכונותיו השליליות של מחברו (סרסור בור ואלים) מכשירות אותו להיות משורר לאומי.
כיצד תיתכן השואה? כיצד יכול להיות שעם שלם נעשה עם של רוצחים? בסיפורו הקצר, "רקוויאם גרמני", מתאר בורחס את הנאציזם כתנועה רוחנית שמטרתה הסופית היא ברבריות מושלמת. המספר, אוטו דיטריך צור לינדה, נכתב לפי דגם הגרמני המשכיל הפועל נגד נטיותיו האישיות התרבותיות כדי ליצור עולם של אלימות וחרב. בדרכו, בורחס ניסה לענות על השאלה כיצד עם תרבותי ומשכיל גולש לטירוף רצחני. אולם ספרה של מאן מראה שלפעמים אין צורך לחפש עומק במקום שיש בו ערמומיות, בורות וחנופה.
"הילד הגרמני גדל בעולם הנאצי בבידוד מוחלט", כותבת מאן, ואחרי כמה שנים כאלו, הנוער הגרמני נעשה "רומנטיקן, תוקפני, חסר השכלה, בעל רגישות-יתר, מפריח אמרי שפר (מתוך חיבה ומחוסר ידיעת העובדות), חסר רחמים (כלפי חלשים), חדור פחד שעוקבים אחריו, שאויבים מקיפים אותו: ואת המצוקה הטבעית של הפחד הזה הוא הופך בערמומיות למעלה ומציג כל דבר רע, מרושע וחסר אנושיות שהוא עושה בתור 'נשק הכרחי'".
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספרר "בית ספר לברברים - החינוך ברייך השלישי", מאת אריקה מאן
(באדיבות אפרסמון ספרים בע"מ)
היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, שש שנים וחצי לאחר מכן הוא פלש לפולין ומלחמת העולם השנייה נפתחה. מי שהיו נערים בני 12 בעליית היטלר לשלטון, חונכו תחת השלטון הנאצי, ובפרוץ המלחמה כבר היו חיילים. אולי כל מחשבה על היתכנותה של השואה צריכה לקחת בחשבון את העובדה הזו.
בסוף ספרה כתבה מאן, "אנחנו מאמינים בכוח ההתחדשות של העם הגרמני שכשל פוליטית, נשבה בפיתויי הלאומנות הרומנטית בעידן של אי-צדק כלכלי ומסר את עצמו בידי הנוכל המושיע שיצא לקראתו מתוך החושך. אנחנו מאמינים במעיינות המוסר והרוח של הארץ הזאת". תקוותה נכזבה. נדרשו שש שנות מלחמה, רצח עם וחורבן כמעט מוחלט של מולדתה כדי שגרמניה חדשה תוכל להיווצר. מדינה שאינה מאמינה בברבריות ובנאמנות לשליט מעל לכל.
"בית ספר לברברים — החינוך ברייך השלישי", אריקה מאן, תרגום: ארז וולק, הוצאה לאור: אפרסמון, 226 עמודים.
