"עזקה חמדת נפש. הכתיבה הסימפטית שלך מנוע אדירים. אבל זה עוד פעם כמו הפסל-מכונה בגודל של חדר, פסל-מכונה ענק עובד ועובד ומוציא כל שעה ג'ולה. אני כותבת כל היום ולא נותרה בי חריצות לכתוב לך כהוגן. והרי אני שולחת לך שתיים מבין שלוש חובותיי. אני כותבת מחזה בשם 'אנדרטה של צרעת'. סיימתי ביום שישי מערכה ראשונה, לאחר כתיבה שיטתית של שניים וחצי פוליו ביום, לקחתי חופש שבת ראשון, והיום עשיתי שלוש וחצי פוליו של מערכה שנייה. לטובת מצחי אני מקווה שהטור לא יעלה במערכה שלוש. ועד זיכיונות האינפורמציה הבאים, תהא בטוב מנת חלקך. כמה אהיה שמחה לשמוע ממך ולהסתלם (פועל סלם עצם סולם) במילותייך".
את הדברים האלה כתבה יונה וולך במכתב לחברתה, המסאית עזה (עזקה) צבי, ב-22 בינואר 1968. המכתב, שנמצא במכון 'גנזים' בארכיון יונה וולך, הוא עדות אחת מני רבות לאהבה ולהערכה שהייתה בין וולך לצבי. וולך מספרת על כתיבת חלק מטרילוגיית מחזות בשם 'אנדרטה של צרעת', שראתה אור לאחרונה בהוצאת 'הבה להבא' — טרילוגיה שנכתבה בהשראת שנת מגוריה בירושלים. הקשר בין השתיים תרם להתאקלמותה של וולך בעיר, לאחר ששוחררה מבית החולים טלביה, שבו התאשפזה מרצונה. וצבי, שהייתה מבוגרת מוולך בעשר שנים וכבר הייתה דמות מפתח במרחב הספרותי הירושלמי, ניתבה את דרכה של וולך בשדה השירה המקומי.
רבות נכתב על יונה וולך אבל לא מספיק על עזה צבי, שזה עתה מלאו 13 שנה למותה. בשנות ה-60 צבי הייתה דמות מפתח עבור משוררים רבים; היא ניהלה תכתובת ענפה עם חיים גורי, התייעצה עם אהרן שבתאי על תרגומים, השתתפה בערבי שירה, ומעל הכל — הייתה עסוקה בהתקבלותה של זלדה. צבי הכירה משוררים ומשוררות רבים, כבת לאנשי תיאטרון, שבין היתר העסיקו יוצרים בתרגום מחזות ושירים מרוסית. מעמדה וקשריה הספרותיים איפשרו לה לחשוף את וולך ולפתוח עבורה דלתות.
הסיפור ההיסטוריוגרפי של השירה העברית לא מעלה את הקשר החברי והספרותי של וולך וצבי. וולך זכורה כצלע הנשית בחבורת משוררי שנות ה-60, לצד מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, ואילו צבי לא מוזכרת. אבל בניגוד למה שנזכר, לקשר בין השתיים חשיבות מכרעת על התפתחות השירה ומקומה של וולך, בעיקר משום שהן השפיעו זו על זו, ואפשרו מרחב ספרותי המבוסס על דיאלוגיות בין יוצרות. בדומה לטענה של אדריאן ריץ', כי נשים יצרו רשתות ענפות שאינן נתפסות כגורמים המעצבים את ההיסטוריה — כך גם סיפור החברות של עזה צבי ויונה וולך; הוא נעלם ולא נחקר כחלק מהעיון ביצירה. הייתה זו צבי שהכירה לוולך את זלדה ואת הסופרת הנשכחת פנינה כספי. הייתה זו צבי שבשלהי שנות ה-60 ייסדה את החבורה הספרותית הנשית, שכונתה על ידי גבריאל מוקד "נשים עם נטיות דתיות".
• • •
עזה צבי נולדה ב-1934 לרפאל צבי, ממייסדי 'הבימה', ולחיה אלפרוביץ', ציירת ותפאורנית. במשך שנים ארוכות עסקה בתרגום מחזות, בעיקר מחזותיהם של צ'כוב ולורקה; בכתיבת מסות, שראו אור בכתבי העת 'עיתון 77' ו'חדרים', ובעריכה ספרותית. אבל מאחורי הקלעים הייתה גם עבודה נוספת, כמי שתומכת ביצירה המתהווה של וולך. המכתב, למשל, נפתח בגילוי של ממש, וחושף את העבודה המשותפת של השתיים. וולך היטיבה לתאר את קצב העבודה של חברתה, שהייתה ידועה בדרכה האיטית והטוטאלית, שלא הניבה פירות רבים. דווקא הניגודיות החריפה בין סגנון עבודתן הניחה את הבסיס להיווצרותו של הקשר הספרותי בין השתיים — וולך הייתה זקוקה לקריאתה האיטית והמהורהרת של צבי, ואילו צבי נזקקה לאישורה של וולך להרפות מן הטקסט.
המראות הירושלמיים שהקסימו את צבי, ושעליהם כתבה בשירים "ליד המחסום", "ערב על פני ים המות" ו"געגועים", הקסימו גם את וולך. השיר "געגועים" של צבי מתאר את נופי דורמיציון, שעליהם כתבה גם וולך 20 שנה לאחר מכן בשירה "דורמיציון עין טורקיז סביבותייך". בטיוטת מסה גנוזה של צבי, שנושאת את הכותרת 'יונה בירושלים', היא הביעה סקרנות כלפי שיבוש שם הכנסייה בשירה של וולך, וביקשה להתחקות אחר מעבדתה הפואטית וללמוד ממנה. היא קשרה את קסמו של השיר לחוסר ההקפדה המכוון של וולך, שלא היה בו היגיון מן הסוג שלפיו היא כתבה את שירה, אלא היגיון אחר שאותו היא כינתה "היגיון של משוררים". וולך ניסתה להסביר לחברתה את ההיגיון המשוררי שהנחה את כתיבתה. לדבריה, כל מילה היא כניסה למקום, למרחב מדומיין:
"כאשר נרתעתי מן המילה פרנואיד שאמרה על מישהו, הסבירה לי שבשבילה המילה כמפתח לגן קסום, והגן כולו מצמח תכונות וחושים. השאלות ששאלה היו גם הן שער לגני מרחב ('וספרי לי על החוכמה וספרי לי על הבגרות...'). היא הרחיבה את תחומי העניין הפשוטים בכך שאהבה להפוך מילים לשמות עצם מופשטים, כוללים, ואז הייתה מתחקה בשאלותיה אחרי מהות הדברים, כי 'כרובי זהב קטנים רתומים לרגלי רוחי והם נושאים אותי הרחק גבוה לשמיים', כפי שאמרה באחד משיריה. יותר מכל אהבה גנים אסורים. כניסה לפרדס. מילה זו העלתה לי באוב את הפרדס המוחשי שליד בית אמה בקריית-אונו, וכיצד נהפך למקום של טיולים והיא תלתה בו פנסים".
וולך לקחה את צבי לטיול בפרדס, המזוהה בכתבי חז"ל עם תורת הסוד היהודית, העוסקת במה שמכונה "סתרי האלוהות". זהו מקום שנשים הודרו ממנו, ושאליו נכנסים רק גברים שלמדו את ההלכה, ש"אין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר". השתיים עומדות במפתנה של המילה "פראנואיד", ובעוד צבי נרתעת מן האיסור הלא-כתוב להיכנס לתוכה, לרוקנה מתוכן, ולאחר מכן להולידה מחדש, וולך כבר הצמיחה בה תכונות וחושים, ותלתה על ענפיה פנסים שיאירו להן דרך.
ביטוי נוסף של האינטימיות שאפיינה את הקשר בין השתיים מופיע במסה גנוזה של צבי, המסתיימת בתיעוד של אחד מחלומותיה של וולך: "חלום: מתחפשת לנער דתי. אישה עוזרת לי, אולי דקלה גולומב, ע"י מים. באה לאיזה מועדון. לא עוזר כלום. כולם מכירים אותי. יאיר, מאיר. מנסים לחתן אותי עם עזקה" (הספרייה הלאומית, ארכיון עזה צבי). וולך סיפרה לצבי את חלומה על החתונה שלהן, היא חשפה בפניה את התשוקה שלה להיות גבר, את יחסה האוהד לדת ולמסגרת הדתית, את הגעגועים לחברים שלה מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, ואת ההשתוקקות הנסתרת לנישואים עם צבי. זוהי התשוקה ההומו-ארוטית, הלא-מודעת, של וולך, שאפיינה את הקשר הייחודי בין השתיים.
אבל הקשר הזה לא האריך ימים. חמש שנים לאחר שנפגשו לראשונה זה נגמר. לאחר מותה של וולך, צבי כתבה מסות שבהן היא חיברה בין השירה של זלדה לוולך. היא ביקשה להוציא לאור את 'אנדרטה של צרעת', והייתה עסוקה בהכנת הטיוטות ובכתיבת הערות למחזות. אלא שלא הספיקה; ב-17 בנובמבר 2011 היא חטפה שבץ מוחי ושכבה במשך שלושה ימים על הרצפה בביתה בשכונת גאולה, ללא רוח חיים. ביתה, שנהפך על ידה לארכיון של ממש, הכיל את כתבי אביה, את כתביה של זלדה ואת כתביה של פנינה כספי. הארכיון כלל גם חליפות מכתבים, ספרים עם הקדשות וקלטות וידיאו, שבאחת מהן היא תיעדה את וולך בנוטרדאם. באחת מפגישותינו בירושלים היא הראתה לי את ספרה הראשון של וולך, שהוענק לה על ידה עם הקדשה, ובה נכתב שהיא מצפה לתקופת החברות האינטנסיבית הבאה שלהן. הספר, כמו גם קטעי הווידיאו ופריטים נוספים, נעלמו. ייתכן מאוד שנגנבו מביתה, שנפרץ על ידי מכריה וידידיה אחרי מותה. רבים ידעו מה ערכו של הארכיון של עזה צבי, בהבנת יצירתן של חברותיה, ששתיים מהן הפכו ליוצרות קנוניות לא מעט בזכותה. •
לקשר בין וולך לצבי יש חשיבות מכרעת במחצית השנייה של שנות ה-60, בעיקר משום שהוא השפיע על שירתן, אך גם משום שהוא הציע להן מרחב ספרותי המבוסס על דיאלוגיות בין יוצרות
