העונה הנוכחית של האנטי-שעשועון 'יהיה או לא יהיה' נפתחה בשבוע שעבר עם מספרים גבוהים: ברביעי בערב בוטלה 'ארץ נהדרת' בעקבות נפילתם של שישה לוחמים בלבנון. מאידך, 'משחקי השף' שודרה ללא פגע. ערב קודם, סופו של יום שבו התבשרנו על חמישה נופלים, שודרו תוכניות הפריים-טיים כרגיל. זהו, למעשה, שובה של כלכלת האבל של ערוצי השידור כפי שנולדה עוד בתקופת הפיגועים הגדולים של שנות ה-90; כמה הרוגים יביאו ל'הנמכת טון' בשידורי הרדיו? כמה ל'שירים עבריים שקטים'? וכמה יידרשו כדי להביא לביטול משדרי הפריים-טיים הטלוויזיוני לטובת רצף חדשות מעגלי?
העסק מעולם לא היה מדע של מספרים מדויקים או תעריפון ידוע מראש; זו יותר תחושת בטן של מנכ"לי ערוצים וזכייניות, המושיטים אצבע לחה מחוץ לחלון לשכתם בניסיון לאמוד את הלך הרוח הציבורי ולהחליט מהי טובת הציבור נכון להערב: 'רוקדים עם כוכבים' או דומעים עם משפחות; 'האח הגדול 'או האב השכול; 'הישרדות' או נמות.
ההחלטות הנקודתיות האלה שופטות, לקולא או לחומרה, את ההיסטוריה עצמה; מי לערב שידורים מיוחד, ומי לא הצטבר לכדי ויתור על בידור. לכבוד מי נעצרים, ועל פני מי ממשיכים לחלוף. וקיימת, כמובן, גם השאלה הפילוסופית-אישית יותר: האם נתייחד עם זכרם של הנופלים, או נפנה - לטובת שפיות הנותרים - לאסקפיזם?
נדמה שרוב הזמן, השיקול המכריע הוא רמת התקוממותם המשוערת של הצופים - האם יכעסו יותר כי לא שידרנו או כי שידרנו כרגיל? אבל הגורם הפחות-מדובר הוא רמת הכנות הנמוכה של הצופה עם עצמו; כי בסופו של דבר, כל ישראלי מכריע עבור עצמו איך יעביר לילה של יום מפרק, ולא פעם יש מידה רבה של צביעות גם בכלכלת האבל הפרטית שלנו: נכעס אם 'הכוכב הבא לאירוויזיון' תשודר כרגיל, אבל באשר לא תשודר, נפנה לראות שטויות בנטפליקס. כי חייבים. טיפה. בכל זאת.
וכך קורה שאת מה שאנחנו לא מצפים מ-עצמנו, אנחנו בהחלט מצפים ממדורות השבט המשודרות. מהן אנחנו תובעים איזו ממלכתיות מורכנת-ראש בזמן שאנחנו כבר נמצא את עצמנו מול קומדיה גרועה על רב יהודי לוהט. אולי זאת עצם העברית שבאה לנו לא טוב בערב אסון; אולי הסמיכות השידורית ליונית ולאולפני המלחמה. ואולי מה שבנטפליקס נשאר בנטפליקס, ואף אחד לא צריך לדעת מה עשינו שם בחוץ ועם מי.
