לפני הפציעה: "התגייסתי במארס 22 לסיירת גבעתי. הייתי נגביסט בצוות. לפני הגיוס הייתי בתנועת נוער עירונית. תמיד עם חברים ובענייני כושר קרבי. רציתי ללכת לקרבי כי כל המשפחה שלנו קרביים. אחי הגדול גם היה בגבעתי וזה מה שגרם לי לרצות להתגייס לחטיבה. עשיתי את הגיבוש, ועברתי. פרצה המלחמה וב-7 באוקטובר קפצנו לנחל עוז. נלחמנו שם ואז יצאנו כדי להתארגן ללחימה בעזה. היינו הראשונים להיכנס לרצועה. זה היה ביום שישי, התחלנו לחימה בצפון הרצועה במשך חודש וחצי, לחימה אינטנסיבית מאוד. ג'באליה ושאטי. ואז יצאנו לרענון של 24 שעות בבית, ונכנסנו לחאן-יונס".
הפציעה והפינוי: "ב-28 בדצמבר בחאן-יונס, בהשתלטות על בתים, הייתי הראשון בכוח. נכנסנו לאחד הבתים על מנת לטהר אותו. טיהרנו את הקומה הראשונה. בקומה השנייה הייתה לנו כלבת עוקץ בכוח ששלחנו אותה לקומה השנייה, ואז היא חזרה. בחצי גרם המדרגות ראיתי שלוש דלתות וביקשתי מהמפעיל של עוקץ לשלוח שוב את הכלבה. היא יצאה לסריקה. בשלב הזה באחת הדלתות היו מחבלים. היא נתפסה על אחד, והם התחילו לירות עליי ועל חבר שלי. קיבלתי כדור ברגל ונפלתי על הרצפה. הרגשתי שאני לא מצליח להזיז את הרגל. המחבלים יורים עליי, ושם אני מבין שאני הולך למות.
"אומרים שכל החיים חולפים לנגד עיניך לפני שאתה מת. הרגשתי שהיו לי חיים טובים ומשפחה וחברים ומדינה. ואז קיבלתי החלטה שאני לא נותן לזה לקרות. זחלתי למטה. תוך כדי שאני זוחל המחבלים יורים עליי, והצוות שלי יורה לכיוונם. אני זוחל באמצע ומגיע לקומה הראשונה, ואז מחבל אחר זורק רימון שמתפוצץ קרוב אליי. המפקד שלי משך אותי, ובגלל זה לא נפגעתי מרסיסים בפנים. מהרגע שנפצעתי, תוך 45 דקות כבר הייתי בחדר ניתוח באיכילוב, תודות לפינוי המוצלח של 669. בפינוי ראיתי רק את השמיים. זמן קצר לפני הנחיתה ראיתי את כל תל-אביב והמגדלים למטה, זה נתן לי תחושה ביתית. הבנתי שדואגים לי. בבית החולים ראיתי כל כך הרבה רופאים וחיילים סביבי. הבנתי שלא משנה מה קורה עכשיו, אהיה בסדר, למרות שבמהלך הטיסה פחדתי שיכרתו לי את הרגל.
"באירוע איבדתי את הכלבה זיווה. בלי ההקרבה של הכלבים לא הייתי פה היום, הייתי מת. איבדתי חברים נוספים מהפלגה ומהיחידה. זה קשה מאוד. הם נתנו הכל למדינה. נשאר רק להנציח אותם ולדאוג למשפחות".
השיקום: "הייתי כמעט חצי שנה. התקופה הכי קשה בחיים שלי, יותר מעזה. ברצועה הייתי עם הצוות. כשאתה בשיקום, לא משנה כמה אתה עטוף, בסוף ההתמודדות היא אישית. רגע אחד אני בעזה, הכי חזק בעולם, ורגע לאחר מכן אני לא מסוגל להתקלח לבד. בסוף, צריך לנשוך שפתיים ולהתמודד. גם הסביבה עזרה לי. ראיתי את ארץ ישראל היפה: דתיים, חילונים, אנשים מכל העולם באו לעזור ולתת, לצד התמיכה מהחברים ומהמשפחה. גישה חיובית יוצרת מציאות".
השגרה: "היום אני בתהליך של יציאה לחיים. אנחנו מקבלים מעטפת מדהימה גם מהמדינה, גם מהצבא, גם מאיכילוב, בין שזה לימודים או תחביבים. אני יודע שתהיה סביבה שתעזור לי להגשים את כל החלומות שלי. אני יודע שכל חלום שיהיה לי, אצליח להגשים אותו. הפציעה והמלחמה נותנות תחושת מסוגלות - אין דבר בעולם שאני לא יכול לעשות".
מה איבדתי בדרך ומהו הניצחון שלי: "עדיין יש המון מגבלות, כאב והתמודדות עם קשיים. אבל בסוף ארוץ מרתון. בחרתי בטוב ובגישה חיובית. להיות שמח מההישגים והניצחונות שלי. למדתי גם להעריך את החיים. אני קם כל בוקר ואומר תודה על החיים, כי הם מדהימים".
