אני כותבת את המילים האלה בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהנחיתי אירוע של פורום נשות המילואימניקים. אנחנו מתקיימים בין הותר לפרסום אחד לשני, עוד שמות ועוד פנים יפות, בין 101 חטופים ובני משפחותיהם שאנחנו כבר מכירים וחלק כבר אדיש אליהם.
נשות המילואימניקים נותרו בצל. אבל דווקא בכנס הזה בהרצליה היבהב לי אור. נשות המילואימניקים, יפות, צעירות, אמהות, עייפות, נלחמות להרים ראש ולהחזיק. מקפלן ועד השומרון, לכולן פחד אימים יומיומי, תחושת מיאוס וכאב – עד מתי יישאו בנטל לבדן? עד מתי ישלמו מחירים כל כך קשים בעוד עולם כמנהגו נוהג. הנה, גם יריב לוין אמר שמוכרחים להחזיר את ההפיכה. משום מה לא חשב שדחוף להחזיר חטופים או לגייס עוד אוכלוסיות לנטל. גם לא זועק לצמצם משרדי ממשלה ולהעביר כסף לנשות המילואימניקים.
על הבמה חברי כנסת שנשבעים בפני הבנות שהם רואים אותן. להגיד שרואים או "כל הכבוד לכן" לא מספיק. החוכמה היא לפעול. על נשות המילואימניקים תמיד היה נטל, אבל הפעם המלחמה חריגה. יותר מ-400 יום של חרדות, אובדן הכנסה, מחיר כבד בהורות ובזוגיות וגם אובדנים בנפש. כמה אפשר לזעוק ולהתחנן? מדוע כל דבר זה מלחמה? האם הגיוני שנשות המילואימניקים טובעות בבירוקרטיה וצריכות להחתים בייביסיטריות בנות עשר על תשלום בביט כדי שתהיה הוכחה? האם 1,500 שקל ל"טיפול זוגי" זה משהו שמכסה יותר משלוש פגישות? הם מנותקים שם בירושלים, לא שמעו על יוקר המחיה?
בחוץ עמד חייל מילואים עם שלט: דירה לכל לוחם. זה נראה לי מוצדק. תנו את הכבוד לצה"ל זה לא רק ציטוט משיר. הם עובדים קשה, והגיע הזמן לקבל את ההוקרה כפי שעושים כשחפצים ביקרו של מישהו. בעולם העסקי קוראים לזה בונוס או העלאה במשכורת. ככה בעולם מראים הערכה. תפסיקו לכתוב פוסטים על העוצמה והחוסן ותתחילו לדאוג שלחוסן הזה יהיה בית, טיפולים ומענה.
כולנו צריכים להרכין ראש בפני לוחמי צה"ל, ועוד יותר בפני המשפחות שמגיעות כל הזמן לקצה החרדה, הפחד והייאוש. והתמיכה לא תקרה עם חוק שהוא יריקה בפרצופם של המשרתים. חייבים להרחיב את השורות, ומי שרוצה להתחזק מוזמן להיפגש עם שגית שבות רותם ועוד 15 אלף נשות מילואימניקים ולהבין מה זאת באמת מחויבות והקרבה. כמה חבל שכנסת ישראל לא מפוצצת בנשים הללו. ראיתי את האור והוא היה יפה, חזק, ועם לק ג'ל.
