מקץ שבע שנים // רון הלד } אחוזת בית } 190 עמ'
בשנות ה-90 ניטש בשיח הספרותי הישראלי פולמוס "השפה הרזה", בעקבות עלייתו של גל כותבים שעִבריתם גרומה (חלקם הגדול, אגב, גם נטה אל הסיפור הקצר). נשמעו טענות בעד הכתיבה הזו, כדוגמת זו, בעלת המשקל, של גדי טאוב, שגרס שהרזון מבטא חיפוש אחר אותנטיות והתרחקות מסלסולים ומזיוף. נשמעו גם טענות נגדה, על כך שכותביה מושפעים מהקולנוע יותר מאשר מהספרות ועל כך שבפשטות השפה הספרותית הרזה אינה יפה. נדמה לי שפחות הושמעה טענה אחרת, נכבדת, על כך שהכתיבה בשפה רזה לא הייתה אצל חלק מהכותבים פרי בחירה, כי אם תולדת כורח, בגלל דלותם הלשונית.
השפה הרזה יצאה מהאופנה. אבל בגרסה מתונה ולא מתריסה היא נוכחת אצל כותבים צעירים רבים. העברית של האחרונים אינה שורשית מספיק. מקור ההשפעה הספרותי המרכזי שלהם הוא תרגומים מלעז במשלב בינוני (תרגומים מצוינים כלשעצמם, לעיתים, כמו של נילי מירסקי). כך נוצר איזה נוסח פרוזה עברי ממוצע, לא רזה אך גם לא כזה שנושם את השפה ולש אותה כחפצו. ישנם יוצאי דופן. שמעון אדף וסמי ברדוגו, למשל, עולים בראשי כדוגמאות בולטות לכותבים עכשוויים יודעי עברית. אבל ככלל, נדמה שהמשלב הבינוני של כמה כותבים בני דור המדינה, כמו קנז, לוין, שבתאי ויהושע, נוסח שבמקורו עמדה איזו התרסה נגד נוסח עגנון, הפך לַמובן מאליו של הכותבים בני הדורות שאחריהם. ונוסח זה, כאשר יסוד ההתרסה נעדר ממנו, סובל משטיחות ומהיעדר אופי.
כנגד זה יוצא הרומן שלפנינו, שכתבוֹ כותב צעיר (יליד 1988) שזה לו ספרו הראשון. זה רומן שהעברית שלו וירטואוזית והוא מפגין היכרות מעמיקה מאוד עם רבדיה השונים: המקראיים, החז"ליים, הימי-בינימיים והמשכיליים. הסיפור הוא סיפור פנטזיה מימי ראשית המדינה, על בניין משותף, אולי בתל-אביב (למיטב זיכרוני המיקום לא נמסר במפורש). בחצר הבניין נתגלתה אש תמיד, לא תִכבה. הדיירים חוששים ממנה בתחילה ומאשימים איש את שכנו. הבניין מקבץ אליו את גלויות ישראל, ממזרח וממערב, אם כי המתיחויות בין הדיירים אינן על רקע זה. אך עד מהרה עושים הדיירים יד אחת משום שהם מבינים שיוכלו להתפרנס מהאש. האש המסתורית מושכת תיירי פנים וחוץ והדיירים מעמידים מדריכים וגובים ודוכנים בחצרם שהפכה לשכיית חמדה מפורסמת. כל זה, כאמור, כתוב בעברית עשירה מאין כמותה. למשל, משחק המילים המבדח על לשון המשנה בציטוט הבא: "הוסיפה האש לבעור בבור שבחצר הבניין לצד שיח ההדסים. פעמים פנתה לפאה זו ופעמים פנתה לפאה זו, ולא באו הפאות לכדי ריב ביניהן, שכל פאה שמחה על שיעורה שניתן לה כדבר שאמרו, אלו דברים שאין להם שיעור הפאה". או ההדהודים המקראיים שכאן: "החווירו פניו של וסטרייך לשמע דבריו וחיפש ולא מצא רוק בפיו לבלוע, שיבש פיו בן רגע כיד המצורע". ויש גם אזכורים וביטויים אזוטריים, ששלחו אותי אל המילון, מילים כגון "כרוויה" ו"אכרוע" ועוד.
מעבר להשפעות רובדי העברית השונים, הרומן מכיל הדים של משלים קפקאיים, קורט קנזיות של בניינים משותפים ושמץ קישוניות בלאומליכית. אך מעל לכל שורים רוחו ונוסחו של עגנון. לא רק היתוך רובדי העברית לנוסח של מתיקות אחידה, כי אם האירוניה, הספקנות, ההיתממות העגנוניות, יראת השמיים הגלויה והספק המכוסה תחתיה וכולי.
אבל כל זה אינו שוֹוֶה לי (וסליחה על כך שאני בתפקיד המן). כי הספר הזה כולו חיצוניות ונעדר פנימיות. כלומר, כשם שהסופר הצעיר ביקש כאן למשול משל אך לא היה ברור לו הנמשל, כלומר, מה משמעות האש שניצתה כך לפתע? האם ביקש הסופר לדבר על תאוות בצע? על הנס והפלא שיכול להפציע בחיינו? על המתיחות בין האנשים הקטנים לרשויות (בשלב כלשהו האחרונות מתערבות בעסקי האש)? כל זה לא ברור. לא לכותב ולא לקורא. ואין כאן מטעמו של המשל הקפקאי, שגם בו לא תמיד ברור הנמשל אבל המשל מספיק טורד מנוחה ומפותל כשלעצמו. ובכן, כשם שלמשל אין נמשל, כך לכסות הלשונית יוצאת הדופן אין תוכן שהיא מכסה אותו או מבטאת אותו. המלך אינו עירום; המלך לבוש מחלצות לרוב, אך אין לו גוף. הרומן לא מסגיר יכולת התבוננות בבני אדם, מחשבה מקורית על העולם, יכולות איתור של יופי או רגש מושכי לב. הסיפור המאולץ הוא רק אמתלה להפגנת יכולותיו הלשוניות המרשימות כשלעצמן של הכותב.
ב-1919, מעט אחרי מותו של מנדלי מוכר ספרים, כתב המבקר החריף שלמה צמח (חברו ובן עירו של בן-גוריון) מאמר ביקורת מפורסם נגד הנוסח המנדלאי, 'בעבותות ההווי' שמו. בין היתר קבל צמח על השתלטות הלשון על התוכן בספרות זו: "אולם סגנון מנדלי ובית מדרשו מקפץ לפני הסופר כצל-בלהות. אם יראה את החמה, והנה הנרתיק אתה וגם הקב"ה, המוציא את החמה מן הנרתיק. ובאמת אין פה מאומה; לא שמש ולא אלוהים, רק מילים בלבד".
עצתי לסופר המתחיל: שליטתך בעברית מעוררת התפעלות. כעת צא וחפש סיפור שתוכל להלביש אותו בכסות פאר לשונית. •
הרומן לא מסגיר יכולת התבוננות בבני אדם, מחשבה מקורית על העולם, יכולות איתור של יופי או רגש מושכי לב
