עוד לפני שיצא במלואו, "סוף-סוף אני" הוא לא רק "שיר חדש של עדן חסון" אלא "שיר היציאה מהארון של עדן חסון". היותו אירוע אקטואלי (זמר מפורסם מאוד במדינה יחסית שמרנית מצהיר שהוא גיי) קדמה להיותו אירוע מוזיקלי. סביר להניח שההיררכיה הזאת תישמר, מסיבה פשוטה למדי: לעדן חסון יש הרבה שירים טובים ומצליחים, שביססו בצדק את מעמדו החריג שנושק לקונצנזוס חוצה גילים, מגדרים ורקעים עדתיים, בעוד יציאה מהארון יכולה להיות רק אחת.
"סוף-סוף אני", לפחות מבחינה מילולית, ממש לא מנסה להתרחק או לעמעם את הנסיבות של כתיבתו. להפך: הוא מנסח את סיפור ההסתרה והחשיפה ממש כמו שאפשר לצפות מתשובות בראיון עיתונאי או מפוסט חזק ברשתות החברתיות. במקרה הזה, היעדרו המוחלט של סאבטקסט דווקא הגיוני ומתבקש: לשיר קוראים "סוף-סוף אני", ואם זאת המטרה, אין מקום לרמזים וחידות. מה שכן, חסון והמפיק יעקב למאי הפליאו לעטוף את הכנות של חסון כפסקול מושלם למלאכה המורכבת של סחיטת דמעות אלגנטית: הפסנתר המוביל, כלי המיתר מסביב, השימוש הנבון והמגוון בקולו היפהפה של חסון (עולה, יורד, לוחש, מתפרץ) – הכל מתגבש לכדי בלדה נוגעת ללב, שהקהל הנאמן של חסון יותר מישמח לשיר איתו בקולי קולות.
ובעיקר, "סוף-סוף אני" לא מסתפק רק בסיכום הדברים עד הנה אלא מוסיף עליו התחייבות עתידית מסקרנת: "אני סוף-סוף אני/ אתם סוף-סוף אתם/ איך חיכיתי למפגש/ יש מלא לחדש, לא לברוח יותר/ ושום דבר לא מטושטש". חסון, אם כן, מבקש לא רק לנקות את השולחן אלא גם להגדיר מחדש את מושג האמת ביצירה שלו. ובהינתן שהוא באמת מכוכבי הפופ המוכשרים בתולדות המדינה ובעל חותם אישי שחסר מאוד אצל זמרים וזמרות אחרים, יהיה מעניין לשמוע את הצעדים הבאים שלו. ככל שיצליח לשיר את חייו בכנות שאותה הוא מבטיח וגם לעשות את זה ברמה נאותה, ייתכן ש"סוף-סוף אני" לא ייזכר רק כ"שיר היציאה מהארון של עדון חסון" אלא כתחילתה של מהפכה.
