אין מפלגת מחאה. אין מנהיג למחאה. אין ועד עליון. אין ציות מצד המפגינים באינספור הפגנות להוראות כלשהן. ואין שום תיאום בין האופוזיציה, שבעצמה מפולגת, לבין המחאה, גם אם חלק מראשי האופוזיציה מגיעים מדי פעם להפגנות. המחאה משתרעת מעניינים שבהם היה רוב תומך בציבור, כולל מתנחלים ומצביעי ליכוד, עד לשולי השמאל, שמייצג שברירי אחוזים.
ולמרות זאת, יש דמויות בולטות במחאה, משקמה ברסלר ומשה רדמן עד נאוה רוזוליו, תא"ל (בדימוס) אמיר השכל וגונן בן יצחק. פצצות התאורה לא נורו על ידי אנשי שוליים, אלא על ידי גורמים בכירים במחאה. השמות עדיין לא פורסמו, ולא ברור מדוע לא פורסמו. הם יכולים לספר לנו שזה מה שעשו החרדים בבני-ברק, ושהם, אנשי המחאה הנאורים, לא התכוונו לפגוע בבית ראש הממשלה, ושהחוליגנים מהימין הרבה יותר גרועים ואלימים. נניח שזה נכון. אז מה? למחאה יש משימה הפוכה מזו של החוליגנים. היא נאבקת על ישראל דמוקרטית יותר. לא אלימה יותר. פצצות תאורה לא יעבירו מהסס אחד ממחנה למחנה. להפך. הן מחזקות את הקואליציה הנוכחית. הן מבריחות מהססים בחזרה לזרועות הליכוד.
ברסלר לא התעלמה. ממש לא. "שעתיים במוצ"ש הספיקו לחברי הקואליציה לצייץ על פצצות תאורה", היא כתבה, "כמעט כמו מספר הציוצים שלהם בשבוע שלם בנושא החטופים". זהו? הרי כשיש אירועים בעייתיים מצד ימין, אז כל צייצן שני מחוגי המחאה שואל – איפה נתניהו? מדוע הוא לא מגנה? אבל ברסלר בחרה להתחשבן עם ראשי האופוזיציה, שכן גינו, בלי שתטריח את עצמה לגנות. חבל. היא קצת יותר חכמה מהתגובה המביכה הזאת.
רוזוליו הקימה את "משמרות הבושה", שמטרידות אנשי ציבור היכן שהם נמצאים, בתיאטרון או במסעדה או בבילוי עם המשפחה. הרי השיטה הזאת עבדה כאשר פעילי ליכוד, בעיקר מהאגף החוליגני, הטרידו את עידית סילמן, את זאב אלקין ואשתו, את בני בגין ועוד רבים אחרים. אצל סילמן זה אפילו עבד. שיטה לגיטימית? נניח שכן. העניין הוא שרוזוליו שייכת פוליטית לאגף האולטרה-שמאלני. באחד הפוסטים האחרונים שלה היא כתבה: "פשעי מלחמה הפכו למדיניות מכוונת של צה”ל. כבר לא בשוגג, כבר לא ‘נזק אגבי’, פשוט פגיעה מכוונת באוכלוסייה מורעבת ומופגזת". זכותה להיות התאומה של עופר כסיף. ישראל היא דמוקרטיה. אבל כאשר זו העמדה, השקרית כמובן, של פעילה בולטת במחאה, אז יש בעיה. משום שזו הדרך להרחיק מהמחאה בדיוק, אבל בדיוק, את אלה שהמחאה זקוקה להם כדי להוביל שינוי.
השתתפתי בהפגנות. הרי המחאה צודקת, משום שישראל זקוקה לקואליציה ציונית, שתחזיר אותה למסלול של מדינה יהודית ודמוקרטית. המחאה צודקת, משום שישראל נשלטת היום על ידי קואליציה חרדית-לאומנית. המחאה צודקת, משום שגם בהנחה שיש צורך ברפורמה משפטית, ויש צורך, הניסיון לכפות דורסנות פוליטית על מערכת המשפט הוא פגיעה קשה בערכי היסוד של ישראל. המחאה צודקת, משום שבישראל שולטת קואליציה שרומסת את המדינה היהודית לרעת מדינה דו-לאומית.
אז כן, אנחנו זקוקים למחאה. אבל לא של פצצות תאורה. ולא של שקרים על פשעי מלחמה. כדי להחזיר את ישראל למסלול, יש צורך להעביר אחוזים בודדים ממצביעי מפלגות הקואליציה הנוכחית לגוש המרכז. זה אפשרי. זה כבר קורה. נדמה שליל המחאה ביום פיטורי יואב גלנט, במארס בשנה שעברה, מייצג את מה שהמחאה יכולה להיות וצריכה להיות. המונים יצאו לרחובות, מקריית-שמונה ועד אילת. אנשי ימין ואנשי שמאל. וזו בדיוק הסיבה שהמחאה הצליחה. אבל פצצות תאורה? או "פשעי מלחמה"? האם יש אדם אחד במדינת ישראל, רק אחד, שזה מה שיגרום לו לצאת נגד הקואליציה או נגד נתניהו?
מכל הנושאים כולם, נכון לעכשיו, הנושא היחידי שנמצא בקונצנזוס הרחב ביותר הוא השוויון בנטל. זה הקלף ההרסני של הקואליציה נגד המדינה. זה הקלף המנצח של המחאה נגד הקואליציה. אבל נדמה שמכל הנושאים כולם – דווקא הנושא הזה קצת נותר מאחור. ובמקום לעסוק במה שחשוב ויכול לקדם שינוי, חלק מראשי המחאה עושים כל מאמץ כדי לדחוף את המהססים בחזרה לזרועות הליכוד. זה לא רק עניין של טקטיקה, ולא משום שצריכים להיות חכמים ולא רק צודקים. זה עניין עקרוני. משום שפצצות תאורה הופכות את המחאה לחשוכה. ודיבורי הבל על "פשעי מלחמה בכוונה" שייכים למחלקת התעמולה של תומכי חמאס. זו המחאה? אלה מנהיגי המחאה?
נכון עשו שני מנהיגי האופוזיציה, יאיר לפיד ובני גנץ, שאמרו דברים ברורים וחריפים נגד משליכי הפצצות. וטוב שהם הציבו חומה בינם לבין אלה שמבינים או מצדיקים או מתקשים לגנות את האלימות. אבל ראשי המחאה, אפשר להניח, קיבלו פרחים מנתניהו. הרי בזכותם הוא עוד יישאר בשלטון.
נכון עשו שני מנהיגי האופוזיציה שאמרו דברים ברורים וחריפים נגד משליכי הנורים. וטוב שהם הציבו חומה בינם לבין אלה שמתקשים לגנות את האלימות