המלחמה הגלויה בין שלטון נתניהו לראשי מערכת הביטחון, שמוצגת משום מה כאוסף חיכוכים שאין ביניהם קשר, נכנסה להילוך גבוה נוכח כמה אירועים (ירי פצצות תאורה לחצר במעון משפחת נתניהו, הגשת כתב האישום נגד דובר בלשכת ראש הממשלה ופתיחת עדותו במשפט תיקי האלפים). השיקוף הטלוויזיוני בהתאם: רועש, אגרסיבי, תחושה קשה ומפחידה של הליכה על סף תהום. חרבו דרבו.
הצפייה בערוץ 14, למשל, היא חוויה שהופכת ליותר ויותר דחוסה ואלימה, ולא שקודם היה שם אוורירי מדי. היקף ועוצמת דברי הזעם שם נגד השב"כ והעומד בראשו מייצרים עבור הצופים והצופות תמונת מציאות מבהילה ואבסורדית: לשיטת אנשים כמו אראל סג"ל, שמעון ריקלין ויעקב ברדוגו, דווקא הגורמים הכי מקורבים לשלטון נמצאים בסכנה מפני מנגנוני החושך, אלה שבכוחם לאסור, לתמרן, לענות ואף להגיש חבל התאבדות (מטאפורי? לא בטוח לפי ח"כ טלי גוטליב).
אם בכל זאת יש משהו משעשע ברגע הנורא הזה הוא שמור לתופעת טבע מופלאה, שנמצאת בשיא פריחתה בערוץ 14 בימים אלה: אנשים שעשו קריירה מהשמצת עצם הרעיון של "יפי נפש" פוצחים בתחרות על פרס נובל לשלום תוך שהם זועקים מרה השמיימה "איפה ארגוני זכויות האדם?!". ובכן, הם עדיין מתגלגלים מצחוק אחרי הדאגה הכנה, שנמשכה בין שתיים לחמש דקות, נוכח כמות הפשפשים בתא המעצר של ניר חפץ.
אולם כמו בסיקור הצבא, מכונת הרעל השועטת של ערוץ 14 נכנסת לתוך ואקום שהשאירה התקשורת ה"ממלכתית". שם, במקום לאתגר את השב"כ והייעוץ המשפטי מבלי להפחית בחשיבותם, הם סומנו כדמויות כמעט קדושות. נציג בכיר של הז'אנר, עודד בן עמי, נשא אתמול בתוכניתו בחדשות קשת עוד מונולוג נרגש, הפעם על מסירותם של היועצת המשפטית לממשלה, מ"מ נשיא בית המשפט העליון וראש השב"כ, תוך השתפכות על המשך תפקודם בזמן שאימפריית הרשע גמרה אומר לחסל אותם. אולי אחרי הטלפון שקיבל מנשיא ארה"ב, בן עמי מעוניין לאסוף עוד שיחות הודיה נרגשות, כמו ילד שמקבץ קלפים של כוכבי כדורגל. אגב, אם המגיש כה מודאג מערעור מעמדם של "שומרי הסף", אולי כדאי לוודא שאצלו בתוכנית לא מופיעה כותרת שגויה כמו "ניסיון ההתאבדות של אלי פלדשטיין".
אין ולא יכולה להיות סימטריה בין מאמצי הפירוק של שופרות השלטון (אמש כבר דרש ברדוגו להעיף את הרמטכ"ל, ראש השב"כ, היועמ"שית ופרקליט המדינה) לבין הגנה נמרצת מדי ברוב התקשורת הביקורתית על נושאי משרה בעלי כוח עצום. לכל אדם הגון ברור היכן יותר קל לאתר דיונים יותר מגוונים, או לכל הפחות כאלה שלא נראים ונשמעים לרוב כמו התנפלות משולחת רסן בעלת קשר קלוש לאמת. אבל החטא הקדמון עדיין שם והעונש רק הולך ומחמיר.
בקטנה
"החיים הם תקופה קשה" הגיעה אמש לסיומה בקשת עם פרק יפה, כזה שייצג בצורה הטובה ביותר את כוונתו של יוצר הסדרה: איך להגיד "חנוך דאום היה כאן" (כמו הגרפיטי שהושאר בישיבה) ועדיין לגרום לכמה וכמה צופים וצופות לשאול מתי הוא בא לבקר שוב, למרות ההומור הלוחץ לעיתים והאמונה הקנאית מדי בחשיבות ההגזמה הקומית. בכל זאת, החיים הם באמת תקופה קשה וסדרות חביבות ובעיקר טובות לב כאלה הם בבחינת סיוע הומניטרי.
