אתמול, כששמעתי את הדברים שאמרו השרים סמוטריץ' ובן גביר על היועצת המשפטית לממשלה, נזכרתי בדברים שאמר עליה השר גדעון סער כשעוד לא היה שר בממשלת נתניהו. הוא אמר, שהמליץ על גלי בהרב-מיארה ליועצת משפטית בעיקר בגלל תכונה שזיהה בה, וזה עמוד שדרה חזק שיוכל לעמוד מול נתניהו ומכונת הרעל שלו.
יועץ משפטי, אמר, מוקף במשנים רבים, שאם הוא קשוב להם ויודע לקיים דיונים ענייניים - הוא יסתדר. אבל בלי עמוד שדרה, אי-אפשר להיות יועץ משפטי טוב.
מסתבר, שאת התכונה שחיפש סער בבהרב-מיארה, הוא איבד אצל עצמו.
סער היה גאה על המינוי הזה, ובצדק, בעיקר על רקע ההסתייגויות שהיו סביב בחירתה. אפילו יו"ר הועדה לאיתור יועמ"ש, השופט אשר גרוניס, הסתייג. הוא חשב שהיא לא מתאימה. שאין לה מספיק ניסיון. רמטכ"ל, הוא אמר, בוחרים מתוך קבוצה של אלופים, לא מתוך קבוצה של אלופי משנה.
גרוניס טעה. קורה. בהרב-מיארה התגלתה כאחת מהיועצים המשפטיים האמיצים שהיו כאן. אישה חזקה, עם מצפון ומצפן, קור רוח, יכולת עמידה ועמוד שדרה מפלדה. צריך לדמיין מה היה קורה כאן אם היא לא הייתה בעמדה הזאת. מה היה קורה פה עם יועץ משפטי יותר חלש ופחות קר רוח.
לכן, חשבתי מה חשב סער, כששמע את חבר הליכוד משה סעדה קורא לה להניח את המפתחות. או את השר קרעי, שהבריק כדרכו כשאמר: "הקם להרגך, השכם לפטרו" (כמה זה בגימטרייה?). ומה חשב סער, כששמע את בן גביר טוען שבהרב-מיארה ניסתה לתפור לו תיק ודורש לפטר אותה. היועמ"שית, למרבה הפלא, הכחישה. אז מה אתם אומרים, למי להאמין, לבן גביר, או ליועצת המשפטית לממשלה?
ומה אומר לעצמו מי שהיה שר המשפטים, כששר האוצר קורא לה להתפטר, להוריד את הגלימה וללכת לנהל את מאבקיה בקפלן? או כשהוא שומע שראש הממשלה בוחן לראשונה את פיטורי היועמ"שית?
בהרב-מיארה הוזמנה אתמול לוועדת חוקה ונפלה למלכודת שהוכנה לה. ממש כיפה אדומה. היא הגיעה לדבר על נושא הפשיעה, וכאילו לא מספיק השיימינג שעושים לה בממשלה, חברי הוועדה ממש התחרו ביניהם מי ישתלח בה יותר. עוזריהם, סלולריהם וחצובותיהם - התמודדו על התואר של מי מצליח לצלם יותר מהאירוע המשפיל והמכוער הזה.
אבל לא רק בליכוד ממשיכים במסע הדה-לגיטימציה למערכת אכיפת החוק. כל מי שעובר באיילון יכול לראות את שלט החוצות שנתלה שם על ידי מפלגת נעם של אבי מעוז. מצד אחד תמונה של נתניהו. מהצד השני של בהרב-מיארה. "הדם שלו על הידיים שלך", כתוב שם.
אתמול פורסם ברשתות פוסט מרגש של הבמאי, התסריטאי והסופר בני ברבש. אצטט פה רק כמה משפטים. "אני חושב על גלי בהרב מיארה. אני למשל חושב איך היא תתעורר מחר בבוקר. אני חושב: היא בכלל הצליחה להירדם עם כל מה שיושב לה על הראש ועל הלב. אני חושב: ואם היא תתעורר, איך יהיה לה כוח לצאת מהמיטה. היא בטח כל כך עייפה ומותשת. עם כל הסימנים הכחולים והחבלות המתרבות, ומדקירות הפגיונות".
וכך זה ממשיך. ליבו של ברבש יוצא אל הבדידות של בהרב-מיארה. אל הסבל שהיא עוברת. והוא לא מצליח להבין מאיפה היא שואבת את תעצומות הנפש ועוז הרוח לקום, לנסוע לעבודה, ולהיכנס מדי ים ביומו למאורת הפריצים.
אני אגיד לך ברבש, מאיפה היא שואבת את תעצומות הנפש. מהאמת. מהאמונה שהיא עושה צדק. ומההבנה שלה שהיא אולי שומרת הסף האחרונה ושהיא זאת שמחזיקה את האצבע בסכר.
מי שכוונתו טובה וישרה ומצפונו נקי - ישן טוב בלילה. מי שהמצפן שלו הוא שמראה לו את דרכו - הולך לעבודה עם ראש מורם.
האם בהרב-מיארה תפוטר? נתניהו מנוע מלעסוק בזה. הרי זה ניגוד עניינים, לא ככה? ובכל מקרה, כדי שניתן יהיה לפטר אותה, זה יהיה צריך לחזור לוועדת האיתור שהמליצה עליה, שצריכה להחליט אם אכן הגענו למבוי סתום והממשלה לא יכולה לעבוד איתה יותר.
מדובר פה במסלול מכשולים לא פשוט, שלא ראש ממשלה ולא שר משפטים יכולים להכריע בו.
אבל יש עדיין מה לעשות, ואין כמו ברבש לבטא את זה. "אני חושב: איך זה שציבור של 4-3 מיליון איש מסתתר מאחורי גבה של גברת אחת ויחידה. איך זה שאנחנו משאירים אותה כמעט לבדה בחזית. עם הבטחה לליל היועמ"שית במידה והממשלה תפטר אותה, בסגנון ליל גלנט".
כל מילה ברבש. רק שאם נחכה שבהרב-מיארה תפוטר - זה יהיה מאוחר מדי. משם הדרך תהיה קצרה לפיטורי ראש השב"כ, הרמטכ"ל - כל מי שנתניהו יוכל להחליף באנשי שלומו.
לא לכל דבר יש פתרון משפטי. אם תהליך ההשחרה והדה-לגיטימציה שהופך את בהרב-מיארה לאויבת העם יימשך, והציבור לא ייצא לרחובות ויביע את זעמו, מורת רוחו, התנגדותו - זו תהיה נפיחת נשמתה של הדמוקרטיה.
