יומיים לפני 7 באוקטובר שוחחתי עם מבקרי קולנוע צרפתים על אחד הסרטים הישראליים המדוברים בפסטיבל חיפה שנערך באותם ימים – "החייל הנעלם" בבימוי דני רוזנברג, שזכה במקום הראשון. כמה דברים בסרט הציקו לי. למשל, התלוננתי בפני האורחים שכל נקודת המוצא שלו מופרכת: חייל שנלחם במלחמה חסרת שם בעזה עורק באמצע הקרב, רץ אל גדר המערכת, עובר אותה וחודר ליישובו בעוטף בלי שאיש שם לב. זה לא אפשרי, פסקתי. היום אפשר לקבוע: רוזנברג יצא נביא, ואני (כמו הממשלה וגופי הביטחון בישראל) יצאתי טמבל.
"החייל הנעלם" עלה לאקרנים השבוע יותר משנה וחצי אחרי שהיה מוכן, ועם חשש מובן של המפיצים, שהרי לאינספור השבחים על איכותו מתלווה כעת ארומה מצמררת. זו קומדיה שחורה סוריאליסטית, אבל בדיעבד ברור שהיא יותר ריאליסטית מרוב מה שהקולנוע והטלוויזיה הישראליים יכולים להציע. הסרט מציג מסע של חייל (עידו טאקו) מעזה לתל-אביב שממשיכה לחגוג את החיים הטובים תחת אזעקות (עוד פגיעה בול), כמעין משל על חייל שבורח מהחזית, והחזית רודפת אחריו. טאקו בלט השנה בתפקיד נער שנהרג בתאונה ב"קרוב אליי" – סרט שמתכתב עם "החייל הנעלם" גם בהקשר העכשווי של מוות בגיל צעיר.
"החייל הנעלם" מציע קולנוע מלא אנרגיה, הומור שחור ושילוב נכון של תוגה ואירוניה על הקיום הישראלי. מודה, אל מול הררי השבחים שחלקו לו חלק מעמיתיי ("יצירת מופת"), אני סבור שיש בסרט מקומות צורמים, דימויים קלים מדי או גגים לא מוצלחים (כמו ירידות על תיירים צרפתים). ניכר גם שרוזנברג המוכשר מושפע קצת יותר מדי מהקולנוע האנרגטי של הבמאי ליאו קראקס, שגם הוא חובב גיבורים הלומים ותזזיתיים. ועדיין, גם אם זה סרט לא שלם, גס ומבולבל לעיתים כמו גיבורו, הוא עדיין מלא חיים, והצפייה בו בימינו ראויה וחשובה.
שני מוטיבים מרכזיים צצים בו: הראשון, הגיבור רעב עד בלי די; השני, הוא רץ בלי סוף או טס באופניים. משמח לראות סרט ישראלי שנמצא תמיד בתנועה, עם מצלמה שדוהרת יחד עם הגיבור שלה (שבחים לצלם דוד סטרז'מייסטר, שזכה באופיר מוצדק על עבודתו). הכל מרגיש כמו תרגום קולנועי לשורות של יהונתן גפן "ללכת אל, ללכת מ.../ ללכת כי כולם הולכים/ מה זה בעצם משנה/ ממה בעצם הם בורחים".
מדינה בפול גז בניוטרל. רצים ממלחמה למלחמה וממשבר למשבר ותקועים במקום.
