אחת הקביעות שיש סביבן קונצנזוס בכדורגל היא שהתפקיד החשוב ביותר הוא השוער. תפקיד שמהווה יסודות לבניין הקבוצה. הכדורגל הישראלי התברך בשוערים טובים, אבל הדעה הרווחת כי השניים הטובים ביותר שעמדו בין הקורות בכחול-לבן הם יעקב חודורוב ז"ל ויצחק ויסוקר.
חודורוב, אמנם רק עם 31 הופעות בנבחרת שכל משחק שלה בזמנו היה יום חג, נחשב לאליל האוהדים ומומחים רבים העריכו אותו כשוער ברמה עולמית. ויסוקר, מגיבורי המונדיאל היחיד ב- 1970, שבו ספג רק שלוש פעמים בשלושה משחקים מול מיטב חלוצי תבל, הבריק ברוב 69 משחקיו במדים הלאומיים.
עכשיו, ככל הנראה, מצטרף שם שלישי לחבורה. אמנם יש לו רק ארבעה משחקים רשמיים בנבחרת, אבל דניאל פרץ הוא כבר קונצנזוס. שני המשחקים הגדולים שלו מול צרפת ובלגיה, אפס ספיגות ויכולת שהשמיים הם הגבול שלה, הראו את הייחוד בו. יכולת שגרמה לבאיירן מינכן להחתימו לפני שנה.
בשני המשחקים הבעייתיים, לכאורה, תענוג היה לראות את הביטחון בו הדביק את השחקנים לפניו, את מבנה הגוף הנכון שלו המתעצב באימונים, את תבונת המשחק שסייעה לו לטפל באירועים מסובכים (בעיקר מול צרפת) בצורה הכי פשוטה, חכמה ויעילה. לתיאור מכלול התכונות המקצועיות, כמו משחק הרגל יוצא הדופן, מצטרפת אישיותו הכובשת, גם בראיונות, המהווה השראה לחבריו. מנהיג שקט. בקיצור, פרץ בשער הוא הרבה יותר משוער: הוא סיבה לעליית מדרגה. הוא כבר הותיר חותם כשהיווה את הסיבה העיקרית לעלייה של הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה ולטורניר האולימפי. זוכרים את אמנות עצירת הפנדלים הנדירה? בטוח.
לכן, יש להעריך שבשנים הקרובות יעשה פרץ שדרוג נוסף לנבחרת ולעצמו. קשה לי להשתחרר מהראיון לפני שלוש שנים עם אלכסנדר אובארוב, שנשאל מי יהיה השוער הישראלי הבכיר בשנים הקרובות: "זו אפילו לא שאלה, רק דניאל פרץ". והילד כבר בדרך לשלישייה הגדולה עם האגדות.
