ראיון שערכה עדי זריפי עם השר עמיחי אליהו בחדשות קשת זכה לתשומת לב ויראלית, לאחר שהסתיים בטרם עת: המראיינת לא היססה לקטוע את הבולשיט של המרואיין, המרואיין לא הפסיק להתלונן שהמראיינת לא נותנת לו להשלים אפילו בולשיט אחד והשניים נפרדו שלא בידידות.
מן הסתם, המחמאות לזריפי, שזוכה לתשומת לב נרחבת מאז תחילת המלחמה, הגיעו מהצד שרואה באליהו את אחד מנציגי הפאשיזם הפורח בישראל (ולאו דווקא מהמתוחכמים שבהם). בצד השני, כצפוי, ראו שר שעלה לראיון וגילה שהוא מככב בסדרת חינוך, מה שלדעתם נחסך מדמויות פוליטיות עם דעות אחרות. באמצע ניצבו אנשים שמשום מה אין להם זמן לצפות בשידורי אקטואליה באמצע יום עבודה. מוזרים.
למעשה, הסיפור כאן הוא לא השאלות הנוקבות של זריפי וגם לא ההתקרבנות של השר אליהו, אלא עצם המעמד וכמה הוא מיותר. אליהו, חבר במפלגה גזענית לצד ח"כית שאפילו עמית סגל כינה "תומכת טרור", מגלם את הפער הבלתי נסבל בין הזמן הפנוי שיש לו להתראיין לכמה שהוא לא חשוב ולא משפיע, גם אם הצליחו להצמיד לו את הטייטל "שר".
הרי על משרדו המקושקש (כולל קמפיין טלוויזיוני יקר על חשבון הציבור) לא שואלים אותו, בקבינט הוא לא חבר וגם במפלגתו הוא בקושי אגל זיעה על פניו של השר איתמר בן גביר. מה נשאר? גזענות בסגנון אישי-חופשי, לאומנות ירודה ואפילו אמירה בזויה להדהים בכנסת על קורבנות 7 באוקטובר, בהם לוחמים גיבורים וחיילות אמיצות ("אנשים ששכחו מהי המורשת שלהם... עמדו מבולבלים מול לוחמי נו'חבות עם כפכפים"). אגב, אם כבר הוחלט בחדשות קשת שיש טעם לתת לו במה, עדיף כבר לשאול אותו מאיפה החוצפה מאשר מדוע יש להדיח את היועצת המשפטית לממשלה: על הג'ורה שיוצאת לו מהפה לפחות יש לו שליטה (או אמורה להיות, למה להתחייב).
אבל כפי שאליהו הוא "שר" עם יומן לא פחות ריק מהמצפון שלו, גם הרצועה שבה התראיין היא לא "משדר חדשות מיוחד", אלא קומפרסור רעשני ומטרטר שזקוק לעוד ועוד אנרגיה על מנת לעמוד במשימה היחידה שלו: למלא את החלל בין הדיווחים שבאמת נחוצים לסיקור המלחמה. אליהו הוא בקושי שאריות של בצק, והתוכנית לשה אותו כדי לצאת בכל זאת עם עוגייה. ההתלהבות מזריפי, כאילו הביסה את ריצ'רד ניקסון ולא בובה קטנה במטריושקה של הכהניזם, מעידה על פוזיציה (היא לא נתנה לו לדבר גם כשלא נהם) ובעיקר מחמיצה את המהות: למה צריך להתרשם מראיון שמלכתחילה אין שום סיבה טובה שיתקיים?
בקטנה
אילה חסון ערכה ראיון מעניין ונוגע ללב עם רעייתו וחמותו של הנגד החשוד בפרשת גניבת המסמכים. החשדות החמורים לא מפחיתים מהצורך לברר אם מופעל בפרשה כוח שיפוטי ומשטרתי לא סביר, והשתיים העלו נקודות שדורשות בירור. חבל שכרגיל במקום להסתפק בזה התפתח באולפן פסטיבל טינופים, השמצות וטענות לא מבוססות מחד והפיכת החשוד בגניבת מסמך מגה-מסווג לקדוש מאידך. והכי מגוחך הוא שגם האתנן המובהק הזה לא מונע מהשלטון להמשיך ולנסות לחסל את השידור הציבורי, כפי שמוכיחה הצעת החוק של ח"כ טלי גוטליב, שמקדם שר התקשורת: בסוף המנכ"ל גולן יוכפז עלול לגלות שהוא גם בלע את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיירה.
