המספר הזה, 800, הוא גם שמונה מאות דפיקות בדלת של שליחי איוב. זה צמד המילים "הותר לפרסום" בקולה הרועד ברדיו של כרמלה מנשה. זה שובו של החושך על פני תהום. זו הדקה שבה המילה "זִקנה" נמחקת מיומן חיי המתים והמתות.
שמונה מאות זו הידיעה שיום הזיכרון האחד שלפני יום העצמאות יהיה מעתה כל יום. זה הרגע שבו יצטרכו להסביר בבוא היום לילדה או לילד שזה עתה נולדו שאבא שלהם היה גיבור.
שמונה מאות זה גם להיזכר שוב בקרוב משפחה קצין בחיל הרפואה שחייו תמו ביום הראשון של המלחמה, זה גם לכתוב שיר על עמית מוסט שאני ואביו שותים מדי פעם לזכרו בירה בבית קפה שנקרא, איך לא, "הנסיך הקטן". זה גם להיזכר איך בימיה הראשונים של הלחימה חלמתי שאני גוזר מהמילון של אבן שושן את המילה "מלחמה" ולמחרת בבוקר לכתוב על כך שיר שיחתום את ספרי "אש" ולקרוא לשיר "חלום":
"גּוֹזֵר מֵהַמִּלּוֹן
אֶת הָעֵרֶךְ 'מִלְחָמָה'
וְהַמִּסְפָּרַיִם מִתְמַלְּאִים בַּצֶּבַע
שֶׁזּוֹרֵם מֵהַמִּלָּה 'דָּם'.
קַח, לוֹחֶשֶׁת לִי הַמִּלָּה 'אֶקְדָּח',
אֶת כָּל הָא"ב שֶׁל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה,
טְמֹן אוֹתוֹ בְּבִטְנִי
וַאֲנִי בַּחֲלוֹמְךָ
אַשְׁתִּיק קוֹלִי".
שמונה מאות זאת השנייה שכל מילה נוספת תהיה מיותרת כיוון שעם כל הכבוד לשפה אין לה כתפיים מספיק רחבות כדי לשאת את המילה "שכול".
