עייפתי לכתוב על דיוני התקציב ל-2025 ואני מניח שגם הקוראים מאסו בעניין. אבל צריך, זה תקציב שישפיע על חיינו לעשור הקרוב. השבוע נפל דבר: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ויו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד הגיעו לסיכומים חשובים. שלושה שבועות בלבד אחרי שרשימת הגזירות התקציביות הארוכה אושרה בישיבה בהולה של הממשלה, ההסכם הנ"ל גורע ממנה סעיפים רבים. בלי אישור חוזר של הממשלה. בהסכם בין השניים לשנה הבאה צומצמה הפגיעה בשכר עובדי המדינה, בוטלה שורה של שחיקות בקצבאות סוציאליות ונזרקו לפח (לעת עתה) רעיונות לפגיעה בחסכונות פנסיוניים. יפה – אבל כמה עלתה הפשרה? האוצר לא פירסם הערכה תקציבית להסכמות עם ההסתדרות. וזה רק כסף קטן בהשוואה להשפעות התקציביות של תרחישים ביטחוניים שונים, שגם אותם קובר האוצר כדי שלא יגיעו לעינינו.
בסודי סודות יודעים בכירי המשרד לספר שלפי אחת התחזיות, הגירעון בפועל ב-2025 עלול להיות כפול מזה שאושר בממשלה. לא 4.3% מהתוצר אלא בין 8% ל-9% ממנו. החישוב הדרמטי מתבסס על הנחה ולפיה בשנה הבאה יתקיים בפועל ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה וצה"ל יישאר בדרום לבנון. העלות התקציבית: לפחות שישה מיליארד שקל לחודש, 72 מיליארד שקל לשנה – 3.3% מהתוצר המקומי השנתי. לא כולל את עלויות השיקום, אפילו חלקי, של כלכלת עזה בסכומים פנטסטיים. עשרות ומאות – כן, מאות מיליארדי שקל – יתווספו להר החובות של המדינה ושל האזרחים.
1 צפייה בגלריה
(בממשלה עושים הכל כדי להסתיר מהציבור את המחיר הכלכלי של התארכות המלחמה. משאיות סיוע | צילום: אי-פי, Tsafrir Abayov)
ביום רביעי השבוע הצהיר סומטריץ' שהמלחמה "טובה לכלכלת ישראל". לנוכח המחיר הכלכלי הכבד שהיא גבתה (משפחה ישראלית ממוצעת כבר איבדה הכנסה של 28 אלף שקל בשנה האחרונה), גובה ותגבה מרוב הציבור הישראלי (יש גם המרוויחים ממנה), נראה ששר האוצר קצת טעה בניסוח: המלחמה אכן טובה, אבל לא לכלכלת ישראל אלא רק לממשלת ישראל הנוכחית.
איך לאכול את זה
לשם שינוי, נתונים מעודדים. החודש פירסם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי OECD – שבו ישראל חברה מלאה – מחקר הבוחן את ההשפעה של בלימת האינפלציה על רווחת האזרחים. בדרך כלל ההשפעה חיובית, גם אצלנו.
בחלק מרכזי של המחקר מופיע תרשים המתאר את התייקרות המזון מ-2019 עד סתיו 2023, כמעט עד פרוץ המלחמה בעזה, ב-36 המדינות החברות בארגון. מהתרשים מסתבר שהתייקרות המזון בישראל הייתה הכי נמוכה מכל המדינות שבהשוואה, להוציא את שווייץ. במקום הראשון באינפלציית המזון מדורגת טורקיה, שבה הגיע הייקור של סל המזון ל-350%. במקום השני הונגריה עם התייקרות של 75%. ביוון 35% וכך גם בפורטוגל, בארה"ב ובבריטניה. ובישראל? אינפלציית המזון אצלנו הסתכמה בפרק זמן קריטי זה – תקופת הקורונה ואחריה – בפחות מ-10%. נתון זה מציב אותנו, כאמור, במקום הלפני אחרון. רק בשווייץ התייקר המזון בפחות, ב-7%. מדינות ה-OECD סבלו, כקבוצה, מהתייקרות מזון בשיעור של כ-40%.
איך זה מסתדר, ישאלו כאן הקוראים, עם העובדה הידועה שלפיה סל המזון שצורכים הישראלים הכי יקר ב-OECD? מסתדר. את הסקרים המשווים את הרמה של יוקר המחיה במדינות השונות מבצע הארגון – יחד עם הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי – מדי שלוש שנים לערך, והוא מתבסס על איסוף קפדני של מידע על מחירים של מאות מוצרים ושירותים. המחירים הללו מתורגמים אחר כך לדולרים אמריקאיים, ולפיכך רמת המחירים ההשוואתית מושפעת גם משער המטבע המקומי: ככל שהמטבע חזק יותר כך מוצגת רמת המחירים כגבוהה יותר ולהפך. בסקר האחרון (מ-2021/22) התקרב שער הדולר ל-3.1 שקלים, מה שאוטומטית הציב את ישראל בשורה אחת עם מדינות יקרות שמטבעותיהן חזקים ומיוספים: שווייץ, נורווגיה ויפן.
מאז הרבה השתנה. השקל פוחת בחדות, האינפלציה עברה את השיא ומדד מחירי המזון בארץ – כפי שמפרסם OECD וכפי שטענה בראיון מיוחד ל"ממון" נגידת בנק ישראל לשעבר פרופ' קרנית פלוג – עלה בשיעור מזערי בהשוואה למדינות אחרות. השינוי הזה יבוא לידי ביטוי, מעריכים כלכלני הארגון, בסקר המחירים ההשוואתי הגדול המתבצע כעת. ישראל, לדעתם, בדרך להיפרד ממקומה כמדינה עם רמת מחירי המזון הכי גבוהה או אחת הכי גבוהות.
הכל בתנאי שצורכי מימון המלחמה לא ישבשו את התמונה, למשל על ידי העלאה תלולה של מס ערך מוסף.
פקק במשרד
סדר העדיפויות לפיתוח תשתיות התחבורה, ששלט במשך עשרות שנים באגפי התקציבים והחשב הכללי באוצר, נושא באחריות כבדה למשבר המחמיר בענף. לפקקים, לגודש התנועה ולתחושת חוסר האונים של הנוסעים. בסדר העדיפויות הזה, שראשי האגפים הורישו אחד לשני, השקעה באפיקי התחבורה השונים נקבעה לפי מידת ההשפעה שלה על תקציב הממשלה. ככל שההשפעה נתפסה כקטנה יותר, העדיפות שלה הייתה גבוהה יותר. תרומתה להקלת העומסים אמנם צוינה בדברי ההסבר להחלטות, אך משקלה לא היה מכריע. את כבישי האגרה, למשל, חיבקו בלהט בכירי האוצר מפני שניתן לסלול אותם בלי להוציא גרוש מקופת המדינה (מלבד על חוזים): יזם פרטי סולל את הכביש על חשבונו, מקבל זיכיון לגבות אגרה מהרכבים המשתמשים בו ומרוויח מההשקעה. והכל בלי שהמדינה תכניס יד לכיס התקציב.
לבכירי האוצר, לא הפריעה העובדה שבאירופה אין אף כביש אגרה פרטי וגם בארה"ב הם נדירים מאוד. בהיותם שירות לציבור הם בבעלות ובתפעול של רשות תחבורה אזורית ציבורית. בסדר העדיפויות של האוצר תפס ותופס מקום גבוה גם נתיב התחבורה הציבורית המופרט הידוע בכינוי "הנתיב המהיר". חברה קבלנית פרטית הזוכה במכרז למיזם מגלומני זה סוללת אותו על חשבונה, מקימה חניוני ענק ("מהגדולים בעולם") במרחק ניכר מהכניסה לערים, גובה אגרה מרכב פרטי ומעמידה לרשות הנהגים הסעה באוטובוסים למרכז העיר. המיזם כולו, שאין דומה לו באף מדינה, אינו מתאים לצורכי התחבורה בארץ והוא בזבוז משווע של משאבים לאומיים. לא מדלל משמעותית את גודשי התנועה, ואפילו מקשה עליה. זו גם המסקנה העולה מסקירה מיוחדת של מבקר המדינה. אבל הוא חוסך תקציב, וזה העיקר, לא כן?
האוצר הלך גם על הפרטת כל – דגש על "כל" – התחבורה הציבורית באוטובוסים, ושוב משיקולי תקציב ובניגוד גמור לנהוג בעולם. אחרי ההפרטה הוכנסו חברות האוטובוסים לסד של רגולציה עקומה ובלתי יעילה. התוצאה: בגוש דן ובערי המרכז נוצרים פקקים של עשרות אוטובוסים – בחלקם כמעט ריקים – דווקא בנתיבים הייעודיים. והנוסעים סובלים, בשקט. בתחתית הסולם של האוצר הייתה מצויה שנות דור התנועה המסילתית, כלומר הרכבות לסוגיהן: רכבת קלה, פרברים, מטרו ובינעירונית. הלכה למעשה, מסילת הברזל הייתה הבת החורגת, הלכלוכית של תוכניות הפיתוח. האוצר התנכל לרכבת הקלה במטרופולין ת"א והצליח לעכב אותה מעל לעשור. בסוף היא עלתה למדינה סכום פנטסטי, לא פחות ממה שהיה עולה קו מטרו מלא שאותו פסלה בעבר צמרת האוצר בכעס. לא שוחררו בזמן תקציבים לחשמול קווי הרכבת הבינעירונית, לא נבנתה בזמן מסילת רכבת שלישית באיילון ולאחריה גם לא הרביעית. שנים נפסל הרעיון של רכבת מהירה בין ירושלים לת"א. באגף התקציבים הרי שנאו רכבות: הן בבעלות ממשלתית, תמיד גירעוניות ודורשות השקעה גדולה בתחזוקה, שיפורים ומסילות חדשות. רוחות הרפאים של סדר העדיפויות המעוות הזה עדיין משוטטות במסדרונות האוצר, ועד שלא יגורשו ממנו כליל משבר התחבורה בארץ רק ילך ויחמיר.
