הנסיבות שבהן הוכנס האזרח זאב ארליך לאזור המלחמה בלבנון, נהרג וחויל לאחר מותו, נחקרות בעת כתיבת השורות האלה. אני מניח שהוא ראוי לכל השבחים שמרעיפים עליו מוקירי זכרו.
אבל משהו לא טוב קורה בצה"ל, והאירוע הזה הוא רק קצה הקרחון. אתמול הודיע הרמטכ"ל שמינה צוות בראשות אלוף מוטי ברוך, שיגיש לו בתוך שבועיים המלצות להידוק המשמעת בצבא. הצוות הזה מתמנה באיחור של שנה לפחות.
מה שידוע כרגע הוא שארליך בן ה-71 התייצב במדים ובנשק שהביא מהבית ונכנס עם אל"מ יואב ירום, ראש מטה חטיבת גולני, למצודה עתיקה, סמוך למסגד, בכפר שמע, בדרום לבנון. ירום טעה לחשוב שמדובר בחייל. מה חיפש ארליך במצודה, לא ברור: אולי חיפש מנהרות מסתור או ממצאים ארכיאולוגיים או סימנים לקבר של צדיק נידח, כפי שטוענים כמה ממכריו. כך או כך, הוא לא קיבל, כנדרש, אישור של אלוף לכניסה לשטח. בצבא שאני מכיר קוראים לזה התחזות. לכאורה, אין הבדל גדול בין המקרה הזה למקרה של הקצין המתחזה שחדר בתחילת המלחמה לדיונים בפיקוד דרום.
ההחלטה של ראש אכ"א החדש, דדו בר כליפא, לחייל רטרואקטיבית את ארליך, מטרידה במקרה הטוב, מופקרת במקרה הרע. אם לארליך מגיע, ודאי שמגיע לנווט אסף דגן שהתאבד ולכל אחד מהאזרחים שנהרגו ב-7 באוקטובר: בהיעדרותו, במחדלו, הפך אותם צה"ל לחיילים.
מתברר עכשיו שזאת לא הכניסה הראשונה של ארליך ללבנון. לכך מצטרף גם הסיפור של האזרחית דניאלה וייס, ראש השדולה להתנחלות מחודשת בעזה, שלפי דבריה ביקרה ברצועה.
אזרחים נכנסים לאזורי לחימה ברשות ובסמכות. עיתונאים, למשל. בתוקף עבודתי התלוויתי לכוחות צה"ל גם בלבנון, גם בעזה. הגעתי כאזרח, ללא מדים, ללא נשק, ויצאתי כאזרח. קו ברור מפריד בין הפעילות הצבאית לעבודה העיתונאית. חבל שיש עיתונאים שחוצים אותו, לצורך התפארות, לצורך שופוני. לא תפקידם של עיתונאים לפוצץ בתים בכפר לבנוני.
באירוע בלבנון נהרג גם גור קהתי, לוחם בגולני, ונפצעו קשה אל"מ ירום ומ"פ שליווה אותם. המחיר נורא.
לא האיש הוא מה שמטריד כאן, אלא ההפקרות. מאז תחילת התמרון הקרקעי בעזה מצטברות עדויות על עבירות משמעת בצבא. נלך מהקל אל הכבד: ממדבקות פוליטיות על מדי צה"ל והרס בניינים למען נקם ושיכרון כוח, דרך ביזה והשחתת רכוש ושימוש לרעה במקומיים, ועד למוות מקומם, בלתי נסבל, של חטופים ושל לוחמים. חלק מהעדויות של לוחמים בשטח פורסמו כאן, לאחר שעברו צנזורה. רוב הקוראים לא ששו לקרוא: באווירה שנוצרה לאחר 7 באוקטובר, החומרים האלה היו קשים מדי לעיכול.
במלחמה כמו במלחמה: מול אויב החוק מתכופף, המשמעת מתרופפת. מתפרעים, מתעדים והופכים לוויראליים בטיקטוק. אין גבול ליצר: כאשר זוהתה גופתו של יחיא סינוואר בבית שבו נהרג, סמוך לרפיח, היה חייל שקפץ קדימה בניסיון לצלם את עצמו עם הגופה – תמונת סלפי מהדהדת לעוקבים ברשת. לא קשה לדמיין איך היו מגיבים בחמאס: רוצחים חטוף ומצטלמים איתו, באותה פוזה. קצין בכיר שהיה שם מנע את הביזיון בעוד מועד.
ייתכן שיש כאן בעיה נוספת, מיוחדת למלחמה הזאת. הרצי הלוי הוא איש ישר, שתובע אחריות קודם כל מעצמו. תחושת האשמה שמלווה אותו מאז 7 באוקטובר מונעת ממנו להדיח קצינים, גם קצינים שהפרו משמעת ופעלו בשטח בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו. הוא לא נתניהו: איך ידיח אחרים כשעל כתפיו רובצת אחריות לגדול המחדלים.
מחאה אחרת
ביום שני נועדו ראשי ארגוני המחאה לפגישת חירום בזום. במערכת הפוליטית נערכו לפיטורים של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה וראש השב"כ רונן בר. מה תעשה המחאה אם וכאשר. אחד המשתתפים סיפר שהשתתפו בדיון 56 נציגי ארגונים, לא פחות. הוויכוח היה סוער. על נקודה אחת היה קונצנזוס: הירידות לנתיבי איילון, עם הפקקים, המדורות, העימותים עם המכת"זיות וסוסי המשטרה, מיצו את עצמן. הכישלון המהדהד של ליל גלנט 2 מוכיח. המחאה תתמקד בירושלים, סמוך לכנסת או סמוך למעונו של נתניהו ברחוב עזה.
למחרת תפסתי בטלפון את איל נוה, מנהיג אחים לנשק. האופטימיות שלו הפתיעה אותי; גם החזון: הוא מאמין שנתניהו וממשלתו יסולקו במאבק משותף של המחאה והציונות הדתית. לא המפלגה שנושאת את שמם לשווא – המגזר, האנשים.
גבעת-שמואל כשם קוד; נפתלי בנט כשם קוד.
"הטרלול של הממשלה מוליד תזוזה של לוחות טקטוניים", אמר. "בציונות הדתית מבינים שעם החרדים אין תקומה. אני מדבר עם הרבנים שלהם. הם פוחדים שבסוף נבגוד בהם בעסקה עם החרדים, אבל הם רואים עכשיו מה קורה במלחמה, בכלכלה, בחברה. הם ואנחנו נושאים בנטל. אנחנו נהרגים איתם ומתפרנסים איתם, אנחנו זקוקים להם והם זקוקים לנו".
ברגע המכריע רובם ייעלמו, אמרתי. הקשר להתנחלויות יעשה את חצי העבודה; נתניהו יעשה את השאר.
"התוצאה לא תהיה עכשיו", הבהיר נוה. "אני נערך לתקופה ארוכה. אני מבין שמחברי הליכוד בכנסת לא נקבל כלום – הם חבורה של אפסים. הציונים הדתיים, זה מה שנותר".
אחים לנשק מתמקדים עכשיו בשיקום שכונה בכפר עזה ובהגשת תביעות דיבה נגד כל מי שהסית נגדם ברשת. זאת הדרך שלהם לעשות מעשה ציוני, להיפרע ממכונת הרעל ולשמר את מסגרת הארגון. את קיצה של הממשלה זה לא מקרב בסנטימטר.
דרייפוס? מקיאוולי
יומיים לאחר תחילת המלחמה זימן נתניהו את שר הביטחון גלנט ואת הרמטכ"ל הלוי לפגישה חשאית, בשש עיניים. הלם המחדל היה בשיאו. הרחוב רצה להדיח את כולם, מראש הממשלה ומטה. "אני הייתי במצבים האלה", אמר נתניהו. "תזכרו: אנחנו חייבים להישאר מאוחדים".
למחרת התחילה מכונת הרעל הביביסטית לתקוף את גלנט ואת הלוי. עבר עוד יום, ונתניהו הציע להקים קבינט חירום, עם אלוף (בדימוס) יצחק בריק וגבי אשכנזי. בריק היה אז חביבו של נתניהו: הוא סיפק לו נימוקים נגד הרחבת המלחמה ונגד צמרת הצבא.
הסיפור ימצא אולי את מקומו בביוגרפיות הבאות של נתניהו, כראיה ליכולת שלו להתמקד במה שחשוב לו באמת, היכולת שלו לתעתע באנשים, לעשות דבר והיפוכו גם כאשר לפי כל העדויות הוא היה שרוי בהלם ולא תיפקד. החקירה בהחלטות שקיבל מאז 7 באוקטובר מעניינת לא פחות ואולי יותר מהחקירה בהחלטות עד 7 באוקטובר. אל דאגה: אלה ואלה לא ייחקרו, לא בימי השלטון הנוכחי.
נתניהו חטף אתמול, יחד עם גלנט, צו מעצר בינלאומי מבית הדין בהאג. הצו מופרך על פניו, אבל כך גם ההודעה הקורבנית שפירסם נתניהו, שבה השווה את עצמו לדרייפוס. נדמה לי שהיה מדייק יותר אילו השווה את עצמו למקיאוולי.
כולם רוצים הסכם
גורמים שהיו מעורבים במשא ומתן על סיום המלחמה בלבנון טוענים שחיזבאללה בשל להסכם חודש לפחות. נתניהו דחה. הנימוק העיקרי שלו לדחייה היה הבחירות בארצות-הברית. הוא בנה על ניצחון של טראמפ.
ההכרעה בבחירות באמריקה הביאה לרגע נדיר, אולי חד-פעמי, שבו כל הכוכבים הסתדרו: טראמפ וביידן מעוניינים בהסדרה עכשיו; גם איראן וחיזבאללה מעוניינים בהסדרה עכשיו. החשש באיראן ממה שיעשה טראמפ או ממה שיאפשר לישראל לעשות בסוגיית הגרעין, הוא עכשיו בשיאו: ברגע שייכנס לבית הלבן, תהיה התייצבות, והחשש יירד. זאת ההזדמנות.
סידורים אחרונים בוושינגטון; סידורים אחרונים בביירות; סידורים אחרונים גם באזור השליטה של צה"ל בדרום לבנון. גורמים שמכירים את המגעים מקרוב טוענים שההסדרה תלויה כרגע באדם אחד – בנתניהו.
צה"ל הרחיב לאחרונה את התקיפות האוויריות בדאחייה והקפיד לעשות אותן באור יום, כדי שכל לבנוני יבין את המסר. טיהור הכפרים בדרום לבנון התרחב לכפרים נוספים. לא כדי להגביר את הלחץ, מדגישים גורמים בצבא: כדי להעמיק את ההישג. כמו בתמונת ראי, גם חיזבאללה הרחיב את שיגור הטילים היומי. מתברר שגם חיזבאללה מבקש להעביר מסר.
גלנט הכתיב את הדרישות הישראליות להסדרה בדיון עם השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין לפני חודשים אחדים. נתניהו, דרמר וצה"ל אימצו את הדרישות. הן נחלקות לשלושה סעיפים:
1. חיזבאללה נסוג אל מעבר לליטני, למרחק של עשרה קילומטרים מגבול ישראל.
2. כוח אכיפה בינלאומי, עם ועדה מפקחת בראשות פיקוד המרכז האמריקאי, והבנה עם ארצות-הברית שישראל תהיה חופשית להגיב בכוח על כל הפרה.
3. לא תהיה הברחת נשק ללבנון. צבא לבנון וכוח בינלאומי יפקחו על המעברים.
אם ניסיון העבר מלמד משהו, הסעיף השלישי הוא הראשון שיופר. גלנט הבהיר בשיחות שאם תהיה הפרה, ישראל תוריד מיד שלושה בניינים בדאחייה. בניגוד להסכם שחתם את מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, חיזבאללה לא יוכל לאיים במטח טילים מסיבי על ישראל. הוא ימשיך לפעול בלבנון, אבל כוחותיו דולדלו. 12 חברים היו במועצת הג'יהאד שלו; עשרה סוכלו; מתוך שבעה מח"טים שישה סוכלו. והעיקר, נסראללה, האייקון ששמו הלך לפניו בכל העולם המוסלמי, לא שם.
איראן שיגרה לאחרונה חיילי מיליציות מסוריה לעזרת חיזבאללה. מדובר בכוחות קטנים יחסית. היו ביניהם שערקו וברחו.
בהנחה שיושג הסכם, התוכנית היא להחזיר את תושבי הצפון בהדרגה לבתיהם. הקו השני יחזור מדצמבר; הקו הראשון מאפריל. הנוכחות הצבאית תהיה ניכרת, אבל קטנה מהפריסה היום. אין לצבא די סד"כ.
לפני שבועות אחדים הורה אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין להוריד את חומות הבטון שהוצבו בשני צמתים בולטים באצבע הגליל, בצומת תל חי ובצומת נבי יושע. המסר כוון לא רק לתושבי הצפון שמבקשים לשוב לבתיהם – גם ללוחמי המילואים בבלידא, הכפר הלבנוני ממערב למנרה. המחיצות שסולקו נועדו לסמן את תחילת הסוף.
במהלך הדיונים בצה"ל על התקציב הוצע להגדיל את מכסת ימי המילואים שמותר לצבא לגייס. הצעה אחת אמרה 70 יום לשנה; הצעה אחרת אמרה 90. הבשורה הטובה היא ששירות חיילי המילואים יעלה לצבא פחות כסף: הגיוס בצו 8 עולה הרבה יותר; הבשורה הרעה היא שהנכונות לשרת תרד בהתאם. פוטין יכול להביא לוחמים מצפון-קוריאה. צה"ל לא יכול להביא אותם אפילו מבני-ברק.
על שיעור ההתייצבות לשירות מילואים התפרסמו נתונים שונים. על המגמה אין ויכוח: הירידה ניכרת ומדאיגה. עצמאים מתאוננים שהעסק שלהם מתפרק; שכירים מתאוננים שהתפקיד שלהם נתפס על ידי אחרים; כולם מתאוננים על לחצים מהנשים ומהילדים, על סכנה לשלמות המשפחה. חבר בקואליציה סיפר לי שמשרתים מהגרעין הקשה של ההתנחלויות התאוננו באוזניו על התמשכות השירות. החורף המתקרב לא משפר את המצב, בוודאי לא בלבנון.
שים לב לצבא הסדיר, אמר מג"ד מילואים לאחד האלופים שפגש השבוע באל-חיאם, בדרום לבנון. כולם מדברים על המילואים, אבל המפקדים בצבא הסדיר נמצאים יותר משנה במלחמה רצופה, קשה, מרובת חללים. זה אתגר גדול מאוד.
תמונת הניצחון השלישית
שתי תמונות ניצחון, סוג של, הנפיקה לנו המלחמה: תמונת הבור שממנו הוצאה גופתו של חסן נסראללה, ותמונת החדר שבו נהרג יחיא סינוואר. הלחימה בלבנון ובעזה לא תנפיק לנו כנראה תמונת ניצחון נוספת: אין את מי לנצח. תמונת הניצחון השלישית תהיה הרגע שבו מירב לשם-גונן תחבק את בתה החטופה, רומי גונן. יש סיכוי שכמחצית מתוך 101 החטופים בחיים: יש סיכוי; אין ודאות. כל יום נוסף של פייק משא ומתן מקטין את הסיכוי.
צה"ל חרש וחזר וחרש את היישובים ברצועה. לאחר שנחרשו מחדש ג'באליה ובית-לאהיא ובית-חאנון, במחיר כבד לכוחותינו, נותר רק ריכוז אוכלוסייה אחד שיש בו ריכוז גדול של חמאסניקים: מרכז עזה. גם חטופים נמצאים שם: כניסה של כוחות חי"ר תעלה בחיי חטופים, מידי חמאס או בשוגג, מידי צה"ל. כיבוש מחודש של מרכז עזה עלה לדיון וירד.
גלנט הוריש לישראל כ"ץ שתי מטרות בעזה: הראשונה, החזרת כל החטופים. זה יכול להיעשות רק בעסקה; השנייה, החלפת שלטון חמאס. קידום שתי המטרות מוביל בהכרח להתנגשות עם האגף בממשלה שמבקש לכונן ממשל צבאי בעזה ולהקים בה התנחלויות, ועם נתניהו, שמבקש לשמר את שלמות הממשלה שלו בכל מחיר. אובדן החטופים, השתקעות בחולות של עזה ומחסור קריטי בחיילים – אלה האפשרויות. כ"ץ יצטרך להחליט למה הוא נאמן יותר, לתפקיד או לכיסא.
לחסום את ירושלים
תא"ל (בדימוס) אסף אגמון, בוגר חיל האוויר, הוא אחד הקולות הבולטים במחאה מימיה הראשונים. איש רך שדיבוריו קשים. שאלתי אותו אם הוא מתכונן לטווח הארוך.
"לא יהיה טווח ארוך אם נתניהו יישאר בשלטון", אמר. "ארגוני המחאה צריכים לנתק את המאבק שלהם מהמשפחות של החטופים והנרצחים. צריך לחבק אותן, לא להשתמש בהן.
"אנחנו צריכים להתאחד סביב סיסמה אחת: הפסיקו את המלחמה והחזירו את החטופים הביתה".
הבן שלו חזר מתקופת מילואים ממושכת בעזה.
"אמרתי לו, תפסיק להתנדב", אמר. "אתה נלחם בשביל ביבי. אנשים שיכולים להציל את המדינה הולכים למילואים ומצילים את נתניהו".
איך אתה היית מוחה על פיטורי ראש השב"כ והיועמ"שית, שאלתי.
"הייתי קורא לכל אחד להיכנס למכונית, לנסוע לירושלים ולחסום את העיר. המשטרה לא תוכל לעצור את זה".
למה הגנת על עופר דורון והחברים שלו ששיגרו נורים לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, שאלתי.
"הם עשו מעשה דבילי", אמר, "אבל לא היו צריכים לעצור אותם ולעשות חיפוש שפירק להם את הבתים. רונן בר נהג כמו סמרטוט. יש לו טונה חמאה על הראש; במקום ללכת, הוא מנסה לשרוד".
אתה נסחף, אמרתי. רונן בר הוא ההפך מסמרטוט.
"כמו שסירב לדרישה של נתניהו לתת לו חוות דעת שהוא לא יכול להעיד במשפט, כך היה צריך לסרב לדרישות אחרות", אמר. "הוא היה צריך לומר לנתניהו, אתה מורה לי לאבטח את הבן שלך? בסדר. אני אדאג לאבטח אותו, אבל רק בארץ. אני לא אשלח למיאמי מאבטחים שנחוצים ביחידות הכי מובחרות במלחמה. מה הוא היה עושה? מפטר אותו?"
דיברתי עם אגמון בתחילת השבוע. הוא סיפר לי ששניים מנכדיו לוחמים בלבנון. שלשום נהרג שם נכדו, לוחם גולני גור קהתי.
