לפני הפציעה: "שיחקתי כדורסל במשך 12 שנים לצד חדר כושר. בלימודים היו לי הפרעות קשב וריכוז, אבל ידעתי שאסיים עם בגרות מלאה. אהבתי לצאת עם חברים ולשחק בסוני. אני לא באמת יודע מה אני אוהב לעשות, כי כבר תקופה ארוכה שאני לא במסגרת. תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס לקרבי, כי אני מאוד היפראקטיבי ועבודות שולחן זה לא אני. אבא שלי היה לוחם בצנחנים, אז ידעתי שאני רוצה ללכת בעקבותיו. לא היו התלבטויות בקטע הזה".
הפציעה והפינוי: "נכנסנו ב-4 בנובמבר בפעם הראשונה לעזה. היינו עוד בהכשרה שלנו. ב-7 באוקטובר כבר לחמנו בזיקים וגם בבארי. בשבוע הראשון התבצרנו בזיקים ושמרנו על היישוב. נכנסנו רגלית לעזה עד ללונה פארק של עזה, הליכה של בערך 13 קילומטר. היה פחד מאוד גדול לפני הכניסה לעזה ואני מגלה במציאות משהו אחר לגמרי ממה שדמיינתי. הייתי בטוח שנילחם מולם פנים אל פנים, ובסופו של דבר כמעט ולא ראינו אותם, וזה משמח כי בסופו של דבר בהתחלה לפחות לא היו פצועים והרוגים, תודה לאל. אני רואה מלא חול, מלא הרס וריח של גופות של אנשים שנהרגו מהפצצות. זה הרגיש כמו סרט בהתחלה, אתה פשוט מתקדם בתוך עזה. כמה ימים אחרי שהגענו לרימאל נפצעתי בפעם הראשונה. נפלתי מנגמ"ש וקיבלתי מכה בגב, ולא הצלחתי לזוז. חזרתי בסוף פברואר ללחימה בחאן-יונס. לא הייתי חייב לחזור, אבל הרגשתי שהחודש הזה של הלחימה שחוויתי לא היה מספיק בשבילי וממש התגעגעתי לצוות שלי. חזרנו מפשיטת לילה ולצערי הרב פצצה של חיל האוויר פגעה באיתור שלנו. הרס מטורף, אני מתעורר עם גל הדף בפנים. איבדתי הכרה לכמה דקות וחזרתי. ניסיתי לטפל בפצועים אבל קרסתי. לא הצלחתי לעמוד יותר. לאחר מכן פינו אותי, ותוך 40 דקות כבר הייתי בחדר טראומה בבית החולים. אני זוכר שהמסוק רק הגיע למנחת וישר לקחו אותי. עליתי עם שחר בן נון ז"ל למסוק. אני מנסה להישאר בהכרה ותוך כדי אני מסתכל על שחר בן נון, כשעוד היה פצוע אנוש במסוק. אני מסתכל כדי לראות אם הוא שורד, אך לצערי מותו נקבע במסוק. זו הפעם השנייה שהגעתי לסורוקה וזה הרגיש שונה. ישר הבנתי שזו פציעה אחרת. בפציעה הראשונה הכל קרה כל כך מהר. לא חשבתי על מה אני הולך לעבור. לא הייתי בסכנת חיים, אבל הפיצוץ הזה כל כך הפתיע אותי, שלא ידעתי איך להגיב. גם כי זה מחיל האוויר וזה מפריע לי עד היום".
השיקום: "אני בשיבא בשיקום כבר חודש וחצי אחרי שהייתי מאושפז במשך שבוע בסורוקה. יש לי פגיעה עצבית בשתי הרגליים. אני עם קביים כרגע. אני מאמין שאני אחזור ללכת רגיל. מצד אחד אני נהנה בשיקום, ומצד שני זה מאוד קשה כי אתה לפעמים לבד ולא מוצא את עצמך. יש המון מבקרים ותורמים וזה גורם לך להרגיש טוב לכמה דקות, אבל אתה גם מרגיש ריק מבפנים. מצד שני יש את המטפלות, את הפיזיותרפיסטית והמרפאה בעיסוק והן חלק ממה שמחזיק אותי בשיקום מבחינת הטיפולים, יש פה גם את החברים שמבינים מה זה פוסט-טראומה או לא לישון בלילה, שעברו את אותם דברים. האווירה שם היא משפחתית שאי-אפשר לתאר. מה שהכי קשה בשיקום זה הלילות. בלילה תמיד מפחיד ללכת לישון, במיוחד משום שהלכתי לישון וקמתי לפיצוץ. לפעמים אני לא הולך לישון כי אני מפחד לקום לאותו בוקר. בלילה אתה פתאום לבד. הכי מפחיד בלילה".
הפציעה והשגרה: "אני קם בבוקר, ומנסה לקום כמה שיותר מוקדם כי גם ככה לא ישנים כל כך בלילה. אני מיד מסתכל בלו"ז, איזה בדיקות וטיפולים. אז אני מתחיל את היום לפי הלו"ז. הימים יחסית מלאים באותו סדר יום בערך ודי משעממים, אבל זה טוב שהם ככה. צריך את הרגיעה והמנוחה הזו עם האנשים שבשיקום. כל ערב באים אנשים לשיקום ומפנקים אותנו.".
מה איבדתי בדרך: "אני מקווה שלא לתמיד, אבל כרגע איבדתי את היכולת להיות חופשי בעולם. אני מרגיש קצת אבוד בעולם מכל מיני בחינות. היכולת להתקלח לבד או ללכת לבד או להירדם בלי שום תרופה. התקפי חרדה, פוסט-טראומה וסיוטים – הם הדברים שהכי כואבים לי כרגע".
הניצחון שלי: "אני מסתכל על האירוע הזה ככלי למידה לחיים. כל דבר אני יכול לעבור אם אני מצליח לעבור את זה. עם הפסיכולוגית שלי וכל האנשים פה אני משתפר מיום ליום. לפני המלחמה הייתי ילד קטן ומתעצבן מהר, ואחרי המלחמה אני בן אדם אחר, הרבה יותר בוגר וחכם".
