"חזרתי לנשום"
בת שבע יהלומי מתאחדת עם בנה, איתן
בת שבע יהלומי: ההרגשה אז, כשצולמה התמונה, הייתה שהלב מתמלא באושר ואהבה, והנפש זוכה סוף־סוף לקצת מרגוע. כאילו קיבלתי חמצן וחזרתי לנשום. כשאני מסתכלת על התמונה, אני רואה את הנאיביות והתקווה שהיו בי אז. היום יותר קשה להחזיק אותה, כשאוהד, בעלי, ועוד 100 חטופים עדיין שם. המחשבה עליהם שואבת ממני את האוויר. הייתי רוצה לומר לאנשים שליוו אותנו אז, וחלקם עדיין מלווים, שלפגוש אותם נותן לנו עד היום כוח, ומשאיר אצלנו את להבת התקווה. היא עדיין דולקת.
פרופ' דרור מנדל, מנהל ביה"ח דנה־דואק לילדים באיכילוב: "זה רגע שלא ניתן להתכונן אליו. אני זוכר שחיכינו שייפתחו דלתות המעלית, ואיתן ואימו בת שבע הרימו את העיניים אלינו. כולנו דמענו. חשבתי לעצמי – בשום מקום לא נכתבו פרוטוקולים רפואיים לטיפול בילד שחזר מהשבי, לא מלמדים את זה באף בית ספר לרפואה בעולם.
את הסיפורים שהילדים סיפרו לנו נשמור לעצמנו, אבל הם ילוו אותי כל החיים. מאז, אנחנו רואים את זה כשליחות לספר לקהילה הרפואית בעולם על האתגר והקושי שבטיפול בילדים האלה. לצערי, העולם לא תמיד רוצה לשמוע, אבל חשוב שיידעו שנחטפו כאן ילדים מהבתים שלהם, בדיוק כמו איתן, בן 12 בלבד כשנחטף לבדו מניר עוז. חשוב שיזכרו גם את 101 החטופים שעדיין שם. אנחנו כרופאים יודעים היטב כמה המצב הבריאותי של מי ששוהה במנהרות 400 ומשהו יום הוא קשה ומסוכן, ואם לא ישובו בקרוב, מי יודע איך הם יחזרו?
"אמרתי לעצמי שעוד רגע אראה את הילדים"
מרגלית מוזס, עם אל"ם (מיל') גל אברהם
מרגלית מוזס: התמונה גורמת לי להרגיש טוב, שאני בארץ בריאה ושלמה. אני נזכרת בשמחה שלי כשסוף־סוף חזרתי. לעצמי אמרתי באותם רגעים שהילדים שלי מחכים לי ועוד רגע אראה אותם.
בתמונה מוביל אותי גל אברהם, שהיה אחראי על הקליטה המדהימה שהייתה לי בבית החולים, ואנחנו בקשר עד היום. גם היום אני מודה לו על הארגון המופתי ועל קבלת הפנים החמה, ובעיקר על החיוכים שלו.
אל"ם (מיל') גל אברהם, מפקד ביה"ח וולפסון, במסגרת מינהלת החטופים של צה"ל: קשה לתאר במילים את התחושה שהייתה לי כשעליתי על המסוק בפעם הראשונה, ועליו שבים חטופים מרצועת עזה - דמיינתי את סבתא שלי מולי וכך נהגתי. השתדלתי להתנהל לפי סדר הפעולות שתרגלתי, אבל אי־אפשר היה שלא להזיל דמעה. כשאני מביט בתמונה אני מתמלא בגאווה. זו הייתה זכות גדולה להוביל מבצע שכזה וללוות אישה חזקה ומדהימה כמוה.
את קליטת החטופים ביצעתי כחלק מהמילואים שלי, במקביל לתפקידי כמנכ"ל ארגון "יד לבנים" הארצי. מחד אתה מטפל ביומיום במשפחות שכולות, ומנגד מלווה שבויים חזרה ארצה – מערבולת של רגשות. לעצמי של אז הייתי רוצה לומר: תזכור את הרגע הזה, אתה חלק מההיסטוריה של עם ישראל. מאז השיבה של מרגלית חזרה ארצה, נשארנו חברים. אנחנו מתראים לא מעט ומדברים באופן קבוע. מרגלית גם ליוותה אותי ביום חתונתי ונתנה לי את הכבוד להגיש לנו את הטבעות בחופה, זה היה רגע עוצמתי ומרגש.
״סליחה שלא הצלחתי להגן עלייך״
מירית רגב והמשפחה, מחבקים את הבת מיה
מירית רגב: להסתכל בתמונה הזו כעת זה לראות ולא להאמין. אני עברתי את זה? אני לא ראיתי את הבת שלי 50 יום? ואיך ייתכן שיש עוד אמהות שעדין עוברות את זה יותר מ־400 ימים, איך?
הטלפון שהגיע יום לפני, מהקצין שלי, מורן, שעידכן אותי שמיה שלי חוזרת הביתה שימח אותי מעבר למילים. התחושה הייתה עילאית. התפילות, האמונה שהיא חוזרת – הכול התגשם. הילדה שלי חוזרת הביתה.
פחדתי מהמפגש איתה. לא ידעתי איך היא תחזור, לא ידעתי מה להגיד, אבל ידעתי שצריך לחבק ולבקש סליחה – סליחה שלא הצלחתי להגן עלייך ילדה. שיערתי שהיא פצועה, אבל לא עד כדי כך.
אני נזכרת עכשיו בבכי קורע הלב שלה. כמה היא הייתה זקוקה לנו, לאבא שלה, לי ולאחיה הקטן. כמה דאגה היו ברגעים האלה לאיתי שעדיין היה בשבי. ההקלה שהיא חזרה בשלום הביתה אחרי ימים ארוכים בלי ודאות, כללה גם דאגה עמוקה לשלומה הפיזי והנפשי. סוף־סוף יכולתי לגעת בה, להרגיש אותה, לדבר איתה, להבין מה קרה שם – איך היא נחטפה? ומה עם אח שלה שנשאר שם בעזה?
״מסע של חיים חדשים״
אביגיל עידן שוב מחייכת
זולי, אביה המאמץ של אביגיל עידן: זו תמונה של "מיני־ניצחון", שבה אביגיל בבית ושאנחנו יכולים להתחיל לשקם את חיינו. בתמונה הזו בעצם מתחיל המסע שלנו לבנות חיים חדשים עם שלושה ילדים שנוספו למשפחה הגרעינית שלנו. תמונה שמעוררת גם המון דאגה של מה יהיה עם ילדה שהייתה בשבי חמאס 51 יום, והגילוי של כמה כוחות נפשיים יש לילדה המדהימה בת הארבע הזו.
תמונה שלא רואים בה את מה שעובר לנו בראש ובבטן. שמחה, דאגה, לחץ, אושר ועצב, הכול מתערבב יחד, לצד המון אופטימיות לגבי העתיד.
אנחנו רוצים גם להודות לצוותים שהעניקו לנו טיפול מדהים, עם המון רגישות ומחשבה על כל פרט הכי קטן בשהות שלנו שם, למשפחה המורחבת שלנו ולכל האנשים שעזרו לאורך הדרך וממשיכים לעזור עד היום. נסיים בדבר החשוב ביותר – אמן שנראה את כל החטופים בבית בהקדם האפשרי.
"בחזרה לתמימות, בחזרה לילדות"
סרן (מיל') שלי סוקולוב עם נווה שהם
סרן (מיל') שלי סוקולוב, דוברת מפקדת החטופים, הנעדרים והשבים: התמונה הזו מזכירה לי שבזמנים הכי חשוכים, קרן האור בוהקת פי כמה. זה היה רגע כזה. למרות המבטים המהוססים של המבוגרים ולחישות הילדים בינם לבין עצמם, כי כך התרגלו לדבר בשבי, לראות את נווה משחק, את עיניו מתמלאות שוב בתמימות של ילד – היה בשבילי רגע קטן של ריפוי.
אני זוכרת שעמדנו בתחנת המעבר שהקמנו, עד להמראתם לבתי החולים – כדי לראות אותם מגיעים, עייפים עד העצם, מבולבלים, לא מאמינים שהם סוף־סוף בבית. ואז ראיתי את עדי נכנסת. היא נשאה בידה האחת את יהלי הקטנה ובידה השנייה אחזה בידו של נווה. אישה שמיד רואים בה לביאה אמיתית, לוחמת. ניגשתי אליה והצעתי את עזרתי. היא הביטה בי ואמרה: "זה בסדר, בשבי גיליתי כמה הידיים שלי חזקות". זה היה משפט שנצרב בי מאז. אבל קצת אחר כך, היא נתנה לי לעזור, ונווה לקח אותי איתו לפתוח את המתנות שקיבל ולמדוד את הבגדים החדשים שחיכו לו.
החוויה הזו שינתה מבחינתי הכל. העניקה לי כוחות מחודשים להמשיך. אני רוצה להגיד למי שבתמונה – אתם לא לבד. יש פה מאות אנשים שפעלו ופועלים ללא הפסקה, כדי להשיב את כולם הביתה.
"עמדו לנו דמעות בעיניים"
פסקל הונדט באמבולנס שהשיב את החטופים מעזה
פסקל הונדט, ראש תת־המשלחת של הצלב האדום בעזה בעת מבצע השחרור: זה היה אירוע עמוס רגשות. החטופים חשו הקלה עצומה כשהם ראו את אנשי ה־ICRC והבינו שהם עומדים ללכת הביתה. קשה לתאר את זה במילים כי זה היה כל כך טעון רגשית. עמדו לנו דמעות בעיניים. זה היה רגע של אנושיות ושל הפוגה מהלחימה, לכולם.
באותו הרגע היינו גם מלאי תקווה. מהיום הראשון קראנו לשחרור החטופים והשתמשנו בכל אמצעי שעמד לרשותנו כדי לנסות להגיע אליהם ולבדוק מה מצבם. אני גאה בכך ש־ICRC לקח חלק בשחרור ומתוסכל מכך שהמצב ההומניטרי נותר כל כך קשה.
