כששומעים את הגינויים על החלטת בית הדין בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט על פשעי מלחמה בעזה – אי-אפשר שלא להצטרף אליהם, למרות שברור שאין לציבור בישראל מושג ירוק מה הולך שם.
אין ספק שמדובר באירוע חמור מאין כמותו, גם בהאשמות וגם בהחלטות. הרעבה כשיטת לחימה? אנחנו? מרעיבים ילדים? נתניהו בוודאי לא ידע, אף אחד לא משך בדש מעילו ובכלל – הוא לא אחראי ולא אשם. וזה למרות שרק לאחרונה דנו ב"תוכנית האלופים" - תכנית שפורסמה ע"י אלוף (מיל') גיורא איילנד ונתמכה ע"י אלופים ותתי-אלופים, שמטרתה להכניע את חמאס על ידי פינוי צפון הרצועה והטלת מצור, כולל הומניטרי.
אבל חייבים להודות, שלקרוא את פרטי ההחלטה בהאג מעורר תחושת אי-נוחות גדולה. מביש לראות שנתניהו וגלנט נמצאים בשורה אחת עם מועמר קדאפי, סלובודן מילושביץ, ראטקו מלאדיץ' ושורה של דיקטטורים אפריקאיים. אפשר להבין את הטענות לאנטי-ישראליות. אולי אפילו אנטישמיות. מה שיותר בעייתי, זה להשוות את זה ל"משפט דרייפוס מודרני", למרות שנתניהו מסתובב תמיד עם התחושה הזאת. הוא הרי הקורבן הנצחי.
מצד שני, אי-אפשר שלא להיזכר בעצה הנבונה שנתנה לו היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט ככלי אפקטיבי מול בית הדין בהאג. היא הסבירה לו את החשיבות של הקמת גוף כזה בשבילו, בשביל המדינה, בשביל חיילי צה"ל.
נתניהו העדיף לקחת את הסיכון של צווי המעצר, רק לא להקים ועדה כזאת.
קו ברור מחבר בין הסיכון שלקח לבין התרגום הפוליטי שלו, שביטויו בחוק החדש שבא להבטיח שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר. כלומר, שיהיה איסור לחקור את מחדל 7 באוקטובר בכל דרך אחרת מלבד ועדת חקירה פוליטית.
בסביבתו של נתניהו מתלבטים בזה הרבה זמן. וכמו דברים אחרים שמתבשלים כשהם סמויים מהעין – בוקר אחד אנחנו מתעוררים, ובום! יש לנו על השולחן מנה מפוארת של רגלי צפרדעים שבושלו באיטיות. כדי שנתרגל.
זה לא סוד שנתניהו פוחד מוועדת חקירה ממלכתית. ברגע שהבין שהיועמ"שית לא מתכוונת להגן עליו מפני עתירות שיוגשו בעניין ועדת חקירה ממלכתית – החוק יצא לדרך. מי שאמור לקבוע את הרכב הוועדה הממלכתית הוא מ"מ נשיא העליון, יצחק עמית. נתניהו תופס את עמית כשופט קצה מבחינת המחנה הליברלי. הוא רואה בו איום, כמי שיקים ועדת חקירה מוטית. כבר תקופה ארוכה שוברים את הראש איך לפתור את זה. התזה שם היא שמדובר באירוע חריג, ייחודי, ולכן צריך, לטענתם, גם פתרון ייחודי וגם אמון ציבורי. אם עמית יקים את ועדת החקירה, היא לא תזכה לדעתם לאמון הכנסת, להסכמה בין אופוזיציה לקואליציה וגם לא בקרב הציבור.
***
על פי הצעת החוק, את ששת חברי הוועדה ימנו חברי הכנסת, ויידרש רוב של 80 ח"כים למינוי. אם זה לא יושג תוך 14 יום – ובואו, גם על מזג האוויר אין הסכמה של 80 ח"כים – ימונו חברי הוועדה באופן שוויוני ע"י הקואליציה והאופוזיציה, ויהיו לה שני יושבי ראש שייבחרו באותה שיטה.
אם תהיה מחלוקת במסקנות – יפורסמו שתי הגרסאות והציבור ישפוט. ממילא וועדת חקירה יכולה רק להמליץ, וכמו בוועדת גרוניס, ועדת החקירה הממלכתית בנושא רכש הצוללות, להגיד שנתניהו מסוכן לביטחון ישראל.
אז אמרו. קרה משהו?
בעצם כן. מחדל אוקטובר.
לאנשי נתניהו ברור שכל מי שייבחר לוועדה, יגיע אליה עם עמדה מוצקה. ביבי אשם, הצבא אשם, המחאה אשמה, ההתנתקות אשמה, אוסלו אשם. ולכן נתניהו מוטרד: אם יסכים לוועדה ממלכתית, הוא נותן למחנה שנגדו מפתחות איך לחקור את האירוע הכי משמעותי בהיסטוריה של מדינת ישראל, כזה שייכתב על שמו. לכן הוא רוצה להקטין את הנזק בחצי עם החוק נגד ועדה ממלכתית.
אין לזה סיכוי. חצי מהציבור לפחות ירגיש שהחוק החדש הוא תרמית של נתניהו, גם אם יש לו 50 אחוז מהמניות במיזם הזה. אפשר להבין אותו. נתניהו הגיע למצב שגם במחנה שלו אין אמון בו, ובטח לא בנושא רגיש כמו מי אשם במחדלי המלחמה. נתניהו גם טועה בעצם העלאת החוק. קודם כל, כי כמעט בוודאות בג"ץ יפסול אותו. הוא מוביל מהלך שיגרום למחלוקת ציבורית עמוקה ושלא יביא לו ממילא את התוצאות שהוא מקווה להן.
השופט עמית יראה בזה פגיעה בסמכותו, ומי שיבחר בסוף את ההרכב, יהיה קרוב לוודאי אותו עמית.
***
כל זה מחזק את העמדה של מי שטוענים שחזרנו באופן מלא ל-6 באוקטובר ושהממשלה על זה בפול גז.
קודם כל, "הרפורמה המשפטית" איז באק אין טאון. התחילה ההתעוררות של חקיקה בנושאים משפטיים – חוקי התקשורת, רייטינג; מתקפה של השופרות על שומרי הסף, היועמ"שית וראש השב"כ; העימות בין שר המשפטים לבג"ץ בשיאו; חוק הגיוס בעיצומו; דיבורים הזויים על סיפוח עזה ויו"ש; טרפת תקשורתית וקונספירציות, שלא לדבר על הגזמות ושקרים, כמו במקרה של "חבל תלייה" בתאו של אלי פלדשטיין או של זיקוק התאורה שנורה באוויר סמוך לביתו של ראש הממשלה והפך ל"ניסיון לרצח של ראש הממשלה".
הלו, זה זיקוק תאורה ליד בית שידוע שהוא ריק מאנשים. לא תקין, מטומטם, ראוי לכל גינוי. אבל רצח?
המלחמה בחוץ נמשכת, מספר החללים כבר מעל 800, עם לבנון נתניהו רוצה הסכם. הוא לא יודע איך להמשיך את המלחמה, הוא מבין שהיא מיצתה את עצמה, שאנחנו מתחילים לשלם מחיר דמים כבד ושהוא מתחיל לאבד את הבייס שלו, בעיקר בקרב הציונות הדתית.
עם עזה הרבה יותר קל: פשוט לא לסיים. כמו ביבי קלאסי, הוא ינסה לעשות גם וגם: גם לא להשאיר את חמאס בשלטון וגם להחזיר את החטופים או לפחות חלק מהם.
החשש הוא שייכשל בשניהם.
