זה היה בלתי נמנע. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ביקש כבר זמן רב להראות שהוא "נטול פניות" ופועל לא רק נגד רוסיה ודיקטטורות אלא גם נגד המערב. ואין קורבן נוח יותר מאשר ישראל, שגם פה נכנסת לנעלי היהודי הנצחי - זה שאשם תמיד.
כעת יקשה לטעון, כפי שעשתה למשל דרום אפריקה בעבר, שבית הדין הוא עוד מכשיר קולוניאליסטי של הלבנים שעוצר רק שחורים. צווי המעצר נגד ישראל גם מאפשרים לבית הדין להפגין אומץ מול ארצות-הברית, למרות "חוק הפלישה להאג" שהיא חוקקה למניעת העמדה לדין של אזרחיה ובני בריתה. כרגיל נבחר כקורבן הילד הדחוי במשפחה. בן ברית אבל לא באמת אהוב. בוודאי לא על הממשל הנוכחי.
זה היה בלתי נמנע. טענות שישראל יכלה לפעול אחרת הן האשמות קלסיות של הקורבן, סליחה של היהודי, גם ע"י עצמו. אין עוד מדינה שהתאמצה כישראל להגן על אוכלוסייה אזרחית שמתעללת באזרחיה החטופים: הכניסה סיוע הומניטרי רב, התריעה על התקפות מבעוד מועד ויצרה כיסי מקלט. ולא, אין שום קשר בין ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מחדל 7 באוקטובר לבין עקרון המשלימות שבודק מנגנונים שיפוטיים מדינתיים לחקר פשעי מלחמה שנפתחה בכלל אחריו (מה גם שעקרון זה כמעט לא משפיע בשלב הוצאת הצווים אלא רק בהמשך).
אמת, אפשר להתעצב על מי שבאווילותו סיפק חומר בערה מיותר לאבוקות השנאה הדולקות בלאו הכי בהאג - מראש הממשלה ושריו שהתפארו בנקמות ובדם, עבור ביועצת המשפטית לממשלה שהתנגדה להקמת ועדת בדיקה ממשלתית לפשעי המלחמה כפי שנעשה בהצלחה בפרשת המרמרה, וכלה ב"מלומדים" ישראלים שהצהירו בפני כולי עלמא על ביצוע פשעי מלחמה ע"י צה"ל ללא בדל ראיה - אבל גם בלעדיהם זה היה קורה. זו האמת.
דווקא משום כך הלב נחמץ על העמל הרב שהשקיעו ענקי משפט יהודים כהרש לאוטרפכט, אבי ה"פשעים כנגד האנושות", ורפאל למקין ממציא ה"ג'נוסייד", בעיצוב המשפט הבינלאומי לאחר השואה מתוך תקווה שהפעם הוא יגן על המוחלשים והנרדפים ‑ ושכחו שכשמדובר ביהודים, כתמיד, זה בלתי נמנע.
