ענת עצמון עומדת לעלות בשבוע הבא, לראשונה בחייה, לבמה חשוכה לגמרי: איש בקהל לא יראה אותה. זה יקרה ב-5 בדצמבר, במפגש שיקיים איתה יואב גינאי במרכז "נא לגעת" שבנמל יפו במסגרת פסטיבל שיכלול הופעות ופעילויות בהשתתפות אמנים ויוצרים עיוורים, חירשים, לקויי ראייה וכבדי שמיעה. עצמון תשב בחושך ותדבר על תחנות חייה.
"אני תמיד דואגת לתאורה טובה במופעים ובהצגות שלי ומתאפרת היטב כדי להיראות הכי טוב, ואילו במופע הזה אין לדברים האלה חשיבות", היא אומרת. "אני גם מרגישה חלק ממשפחת לקויי הראייה. נולדתי עם בעיות בעיניים ופזלתי, ועד שתיקנו לי את זה, הילדים בבית הספר צחקו עליי. ממש לא הייתי ילדה יפה. רק בגיל 12, כשהעיניים תוקנו, הורדתי את המשקפיים. כשאני מתבקשת לתרום למען העיוורים, אני תמיד עושה את זה בלב חפץ".
ביום רביעי הקרוב, 27 בנובמבר, היא תציין יום הולדת 66. "אני מתקדמת בצעדי ענק ל-70, אבל יש עוד זמן לעשור הבא", אומרת עצמון. "אני עוד נתלית קצת ב-60 ולא רוצה לעזוב את העשור הזה, אבל אף אחד לא שואל אותי. דני (סנדרסון, בן זוגה) כבר עבר את ה-70, אבל בשבילי הוא כמו בחור צעיר. שיהיה בריא, המתוק הזה".
מהם האירועים החשובים בקריירה שלך?
"כמובן שיא אחד היה הפרסום שהגיע עם הסרט 'אסקימו לימון', ששינה לגמרי את חיי. אחר כך הגיעו 'דיזנגוף 99' עם גלי עטרי וגידי גוב, האלבומים שהוצאתי והצגת היחיד 'היא לא הייתה כאן'. היה גם הפרק של התיאטרון בחיי, שאני מאוד אוהבת. שיחקתי איזה 200 פעמים בהצגה 'פרק ב'' בתיאטרון הקאמרי והייתי חלק מתיאטרון היידישפיל, שייסד אבא שלי שמואל בן ה-95. יידישפיל היה בשבילי בית חם ולמדתי בו הרבה על התרבות שלנו. אחת החוויות הגדולות שעברתי שם הייתה לשחק בקומדיה עם יעקב בודו. הוא קומיקאי ענק, ולמדתי ממנו המון. בשבילי זה היה כמו ארוחה יהודית חמה. אבל השיאים הכי גדולים והכי מוצלחים שלי הם הילדים שלי, ליאם ואלעד".
