חוף ט"ו (באר-שבע), אשדוד
המצולמים: משפחת קונסטנטינו מאשדוד: אלכס (33), ילנה (31) וקירה (3). אלכס וילנה מהנדסי תוכנה, אלכס עובד מהבית עבור Aparavi - חברה אמריקאית העוסקת במיצוי דאטה בלתי מובנה לשימוש ב-AI. ילנה מגדלת את קירה.
ילדות. אלכס: "נולדתי בצ'בוקסרי, כ-650 ק"מ מזרחה ממוסקבה. הילדות שלי הייתה מאוד מורכבת. אמא שלי הייתה בת 20 כשילדה אותי והיו קשיים כלכלכיים. כשהייתי בן שנה, עברנו לסיביר, בעקבות הפרנסה. אבא עבד שם בתור מכונאי במסוקים וכשהייתי בן שלוש, הוא מת בדרך לעבודה, בתאונה בין האוטובוס שעליו נסע ודחפור שפגע בו. נשארו לי מעט זיכרונות מאבא. אני זוכר שהוא ניסה ללמד אותי שחמט. הוא ישב על כיסא, כמו ענק, והכיסא היה יותר גדול ממני".
עלייה. ילנה: "עלינו ממוסקבה לפני שנתיים. תיכננו לעלות מזמן, והמלחמה באוקראינה זירזה את ההחלטה. רצינו לחיות במדינה שיש בה עתיד לקירה". אלכס: "בישראל אנחנו מרגישים ביטחון. נכון, הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו מפחידים, אבל מאז, אנחנו מרגישים שהכל יהיה בסדר. האיומים מבחוץ לא מפחידים אותנו. ברוסיה, הפחד הגדול הוא ממה שקורה בפנים. שם, אתה פוחד להגיד בקול את המחשבות והדעות שלך, אתה חייב לסנן את מה שאתה אומר שלא ילשינו עליך. זו תחושה שהולכת ומתחזקת בחברה הרוסית. לפני שעזבנו, היו אמירות יותר ויותר אכזריות בעד פגיעה במיעוטים באוקראינה, ולא יכולתי להשלים אם זה שאסור לי לדבר או לפעול נגד הדעות הללו". ילנה: "גובר החשש ברוסיה שמה ששייך לך, העסק שלך, הרכוש שלך, הכל על תנאי, ובכל רגע הרשויות יכולות לקחת ממך את הכל". אלכס: "בישראל, חופש הדיבור ברמה הרבה יותר גבוהה, אי-אפשר להשוות למה שהכרנו. יכול להיות שבארץ החופש הזה נפגע בשנתיים האחרונות, אבל הוא לא מתקרב למצב ברוסיה". ילנה: "ברוסיה, יש המון מורים שנאלצים להפיץ תעמולה – אין להם ברירה. זה לא יכול לקרות פה".
ישראל. אלכס: "אני מאוד אוהב את הישראלים. יש הרבה אנשים מאוד יצירתיים וחכמים, ובעיקר מאוד חברותיים, מחייכים, משהו שלא נתקלתי בו ברוסיה. קורה לי כאן לא מעט שמישהו ניגש אליי, סתם ברחוב, ומתעניין בי, שואל איפה אני גר, במה אני מתעסק. ברוסיה, האווירה הרווחת היא של חשדנות - אתה לא יכול לשאול מי שאתה לא מכיר משהו אישי. בישראל החברה מאוד פתוחה, והפתיחות הזאת מייצרת הרגשת ביטחון יותר מכל דבר אחר. ברגע שיש אמונה הדדית היחסים בין אנשים נהיים פשוטים יותר. למשל, כשהגענו לאשדוד ורצינו לרשום את קירה לגן, היינו צריכים להביא מסמכים לגננת. מאוד דאגנו, כי עוד לא היו לנו את המסמכים. הגננת לא עשתה מזה שום עניין ואמרה שנוכל להביא מאוחר יותר. היינו בשוק – ברוסיה דבר כזה לא היה קורה". ילנה: "היא צחקה ואמרה שאם אנחנו סומכים עליה עם הבת שלנו, איך היא לא תסמוך עלינו שנביא איזה מסמך?"
אוניברסיטה. אלכס: "הכרתי את ילנה לפני 15 שנה באוניברסיטת מוסקבה, כשלמדנו הנדסת תוכנה ביחד. היו לי שבע ניסיונות לא מוצלחים לסיים את האוניברסיטה. כבר בגיל 11 התחלתי להתעניין בהנדסת תוכנה, וכבר לא היה להם מה ללמד אותי. האופי שלי לא התאים לחינוך גבוה ברוסיה - אין מקום שם לביטוי אישי. הייתי יותר מדי עצמאי בחשיבה ובהתנהגות שלי. יש גם הרבה שחיתות שם באוניברסיטאות - מאוד נפוץ לשלם שוחד למרצים כדי לעבור מבחנים, ולא ידעתי לשחק את המשחק הזה". ילנה: "סטודנט ברוסיה לא אמור להיות חכם, אלא לכתוב ולהגיד בדיוק מה שאומרים לו". אלכס: "זה ממסד שמכוון לצמצם את עצמאות החשיבה, ולשלב אותך בתרבות הרוסית. כמעט העיפו אותי מהאוניברסיטה רק בגלל שלא ישבתי כמו שצריך בהרצאות". ילנה: "בסופו של דבר, אלכס הוא זה שמצא קריירה טובה בתחום".
געגועים. "אני לא מתגעגע לשום דבר ברוסיה, חוץ מהשפה. קשה לנו ללמוד עברית. האוכל הרוסי בכלל לא חסר לנו - האוכל כאן מדהים! אנחנו אוהבים להגיע הרבה לחוף, פעם-פעמיים בשבוע. מוסקבה נמצאת אלף קילומטר מהים, אז בשבילנו להגיע לחוף זה אירוע".
