אצל שלמה ארצי, כל שיר – בוודאי ישן – הוא מעין זיכרון בלתי נמנע. ההוצאה המחודשת של שניים מאלבומיו הקלאסיים – "גבר הולך לאיבוד" מ-1978 ו"דרכים" שהופיע שנה לאחר מכן, לרגל יום הולדתו ה-75, שחל מחר (ג') – היא לא רק חגיגה עבורו, אלא תענוג כפול שכל חובב מוזיקה ישראלית ישמח לשוב אליו.
ארצי של שלהי שנות ה-70 היה אמן שחיפש את קולו. רגע לפני שכמעט התייאש – אולי מכאן הגיע השיר "גבר הולך לאיבוד"? – הוא השלים, בעזרת המפיק יאיר שרגאי והמוזיקאי משה לוי, את אלבום המפנה בקריירה שלו. "גבר הולך לאיבוד" היה מאמץ קבוצתי, וארצי נעזר כאן גם במילותיו של שאול טשרניחובסקי ("את אינך יודעת"), בלחן של חנן יובל ("בלילות אני מתגעגע", שקצת נשכח, ולא בצדק) ובשלושה טקסטים שהגיעו מנתן יונתן ("רק עלה" עם הגיטרה המעולה של גרי אקשטיין המנוח, "האיש ההוא" עם עיבוד המיתרים המרטיט ו"כמו ציפור" החותם).
שנה אחרי הגיע ה-אלבום של ארצי – "דרכים". גם ממרחק של 45 שנה קשה לתפוס כמה קלאסיקות יצאו מ-43:55 הדקות נטולות הרבב שבין "אף פעם לא תדעי" הפותח לנעימת הנושא החותמת. עם חבורת נגנים נפלאה (ובהם אקשטיין וחיים קריו בגיטרות, ארנון פלטי ואלון נדל בבס, אלון הלל בתופים, משה לוי על הפסנתר, אלונה טוראל ז"ל ודדי שלזינגר על הקלידים) העמידו ארצי ושרגאי אלבום של רוק רך ומהורהר שנשמע מלא ומשכנע גם בהאזנה ה-1,000 וכולל בין היתר את השירים "צוותא", "שיר חייל", "פתאום כשלא באת" ואת מה שבעיניי הוא שירו היפה ביותר של ארצי – "אחרי הכל את שיר".
בניגוד לשאלה שנשאלה אז ב"צוותא", הופעה של ארצי כבר אינה עניין של אולי, אלא של מתי. רגע שלפני שתלכו לעוד אחת, תנו סיבוב נוסף לשני האלבומים האלו על הפטיפון שלכם (גם האזנה בשירותי הסטרימינג תעשה את העבודה) – אלבומים שמדגימים שמלבד כישרון מוזיקלי נדיר ובחירת שותפים נכונים, אין תחליף לעבודה קשה
