בשר ורוחות // לאה קליבנוף } פרדס } 121 בעמ'
יש הרבה כוח ויופי ב'בשר ורוחות', ספר הביכורים של לאה קליבנוף. קשה להישאר אדיש לשירים המהפנטים שלה, לאינטנסיביות הרגשית שלהם, לווירטואוזיות הלשונית. המילה היוונית "פאתוס" עולה על הדעת, לא כמילת גנאי אלא כמאפיין משמעותי של שירי הספר — הם לא רק טעונים ברגש אלא גם מכוונים לעורר תגובה רגשית חזקה, בין השאר בגלל טכניקות שמזכירות השבעה, כישוף, תחנון, לחש, שריקה בחשיכה. דומה שהרגש כמעט נשפך מהם, מאיים לעלות על גדותיו, רגע לפני או אחרי שהפך לבכי, זעקה, שאגה. למשל בשיר 'מאוחר מדי': "עיניים נשפכות/ עיניים נשפכות תמיד,/ את רואה אדם אומר לך שהוא רואה/ אבל עיניו חפונות בכף ידו". למה העיניים נשפכות, למה הן חפונות? בגלל הפחד לנוכח מה שהן רואות. הן יוצאות מהחורים ונעצמות בכל הכוח בעת ובעונה אחת. ומה שמרגיע את הפחד הוא המעשה ההופכי, המטהר, מבט הרואה לתוך הפחד, עיניים שאינן מפחדות מן הפחד. וכמובן: דמעות.
פחד הוא הרגש היסודי ביותר בשירתה של קליבנוף. זהו פחד מסוגנן, מעוצב, משוכלל. פחד שיש בו תשוקה, ריגוש, התעלות. פחד שהופך לשירה, ליופי, לאמנות. כדי לתאר את הפחד הזה אנחנו משתמשים לפעמים במילה "אימה", כמו בסיפורי אימה או בסרטי אימה. שירת האימה העברית היא מסורת ארוכה שראשיתה בסיפורי החורבן ונבואות הזעם ואחרית הימים בתנ"ך, אם כי לכמה משיאיה היא הגיעה דווקא במאה ה-20, אצל אלתרמן, למשל: "לא מפחד, בתי, כי מגיל את צועקת./ את יודעת כי שקר, שקר שקר!" או "זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה/ רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן/ שבא לחסד ולרחמים, לא למורא". השלילה — "לא מפחד", "לא למורא" — רק מדגישה שהכל מלא פחד בשירים האלה. וגם בשירים של קליבנוף הכל מלא פחד. אבל במקום האירוניה האלתרמנית, שיש בה משהו מתעתע שגורם לנו לתהות עם איזה צד של המשוואה המשורר מזדהה — הצד המאוים והנבהל? ואולי המבהיל והמאיים? — אצל קליבנוף יש בפחד רצינות גדולה ואפילו מידה של תום. במילים אחרות: היא נמשכת לַפַּחַד, אבל מתוך תקווה למצוא לו לפחות לרגע מענה בדמות מבט אוהב, מבין, מרגיע, רואה, מרחם, מנחם.
פחד ממה? מאלימות, מוות, סבל, ומחשיפה לאלימות ומוות וסבל. בשיר השאפתני והמשמעותי ביותר בספר, 'דרזדן', מספרת המשוררת על שאגותיו של אביה. למה הוא שאג איננו יודעים, אבל אנחנו יודעים שהשאגות ההן, שקשורות כנראה לזיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה, בעיקר מדרזדן המופגזת, ריסקה את ילדותה ובה בעת מילאה תפקיד במה שהיא מכנה "הדבקתה מחדש". בעצם אפשר לקבוע שרוב הזיכרונות המעונים בספר קשורים לשואה ולמלחמת העולם השנייה. מבחינה זו, זהו ספר של דור שני: מקורם של הפחד, הבהלה, האימה הוא בחייהם של הורי המשוררת. אבל הזיכרונות המעונים לא נעצרים שם, כשם שהמוות והאלימות לא נעצרו שם, והספר מלא אימה שחודרת עמוק אל תוך חיינו בהווה ובעיקר אל תוך חייה של המשוררת, תמיד מתוך מגמה למצוא משענת של אהבה שתגונן מפני האימה. וזה אכן מקומה הגלוי והמוצהר של האהבה בשירי הספר: מגן מפני הפחד. והדגש הזה, על הפחד והגאולה ממנו, מעניק להם לעיתים קרובות טעם של מזמורי תהילים, תפילות או פיוטים.
הספר, כראוי לספר אימה, מלא בתי קברות ושדות קטל ורוחות רפאים שהיו פעם בשר, כלומר מתים, ולצידם לא מעט חיים שהמוות מרחף עליהם או בתוכם. אלא שיש שתי קבוצות של חיים ומתים שקליבנוף מעניקה להם תשומת לב מיוחדת: בשירים שפותחים את הספר אלה הם גברים ששבים ממלחמה, ובשירים שבסופו אלה הם תינוקות או ילדים מתים. מי הם הילדים האלה, שרודפים אחרי המשוררת? התשובה חייבת להישאר פתוחה, ולפנות מקום לילדים שאנחנו נמלטים מזכרם ממש בימים אלה — הילדים של עזה. •
זיכרון
אוּלַי הוּא קוֹרֵא לָךְ לָגַעַת בּוֹ.
אוּלַי הוּא רוֹעֵד בְּפַחַד מוּלֵךְ.
גָּלוּי וְחָשׂוּף
מוּל עֵינַיִךְ הָרוֹאוֹת:
אַל תְּחַפְּשִׂי בּוֹ סִימָנִים. אַל תִּקְרְאִי בּוֹ אוֹתוֹת.
אַל תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנּוּ דָּבָר.
מוּטָב תָּנִיחִי לוֹ,
מוּטָב.
זֶה בְּשַׂר הָאָדָם.
בְּשַׂר הָאָדָם רָגִישׁ מִדַּי
לְמַגַּע אָדָם
אַל תִּגְּעִי
