בית המשפט לענייני משפחה, הגוף שאמור לייצג את טובת הילד ולהגן עליו מפני עוולות, הוכיח אתמול עד כמה הוא רחוק מהבנת המציאות הרגשית והפסיכולוגית של ילדים. בקביעה שקשה להגדירה אלא כלא אנושית, הוחלט לנתק את סופיה, ילדה בת שנתיים, ממשפחתה, מהוריה שטיפחו, גידלו ואהבו אותה ולהעבירה להוריה הביולוגיים, שמלבד תרומת הזרע והביצית, אין להם חלק בעולמה.
הקשר בין ילד להורה הוא הרבה מעבר לביולוגיה. תינוק אינו מכיר דנ”א. ברגע שהוא מגיח לעולם עיניו מחפשות את האם שהכיר ברחם, אוזניו שומעות את הקול שליווה אותו תשעה חודשים, וגופו נרגע מהקרבה שמוכרת לו. האם השופטים מבינים את עוצמת הקשר הזה? איך אפשר להצדיק את העקירה הזו? את התלישה של סופיה מהאדם שהיא מזהה כעוגן שלה בעולם?
לכאורה, מערכת המשפט פועלת מתוך שאיפה להגן על "טובת הילד". אבל מה בין טובת הילד לבין העברת ילדה רכה בשנים לזרועותיהם של אנשים זרים לה? במקום להגן עליה, מערכת המשפט בחרה להקריב אותה על מזבח הביולוגיה הקרה.
ומה לגבי ההורים המגדלים? האם אפשר בכלל לשער את גודל הכאב של אמא שנשאה אותה ברחמה, שלא נרדמה לילות שלמים כדי להרגיע את בכייה? מה מרגיש אב שראה את צעדיה הראשונים, שחיבק אותה כשהייתה חולה, שסיפר לה סיפורים לפני השינה? בית המשפט גזר עליהם ייסורי נפש שאי-אפשר לתאר.
אני פונה גם להורים הביולוגיים. הילדה הזו תישאר קשורה להורים שגידלו אותה גם אם תניחו את ידיכם עליה. במקום לשים את טובת סופיה מעל הכל, אתם מתעקשים על הגשמת זכויותיכם הביולוגיות במחיר בלתי נסבל עבור הילדה.
ההחלטה הזו היא לא רק טעות משפטית – היא בגידה במשמעות העמוקה של המונח “טובת הילד”. מערכת משפט שאינה מסוגלת להבין את הצרכים הרגשיים, הפסיכולוגיים והאנושיים של ילדים, אינה ראויה להכריע בגורלם. החלטת בית המשפט לא רק מנתקת את סופיה ממשפחתה, אלא גם מצביעה על כשל עמוק בתפיסת הילדות של המערכת כולה.
