1. רשי כבר קורא ממש. בימים רגילים הרי זו שמחה מטורפת, רק נולד וכבר קורא אותיות עבריות, מצליח באושר לקרוא שלטים תוך כדי נסיעה. פעם רוב העולם היה אנפלביתי, אני אומרת לו. ללמוד לקרוא ולכתוב זו זכות. אנשים נלחמו כדי ללמוד.
אבל הקריאה מביאה איתה גם שאלות. אנחנו מנויים לעיתון, שמגיע מדי יום. בסופי שבוע שני עיתונים עם מוספים. עם כותרות. והשאלות מתחילות. "אמא, מה זה הסתה?" איך בכלל מסבירים מה זו הסתה? הרי היא כבר בתוך הדיבור שלנו. כל דבר שיש בו ביקורת כבר מתויג כהסתה. וההסתה כל כך נוכחת עד שהיא מתקבלת בשוויון נפש.
רשי גם התחיל לבקש לראות סרטונים. לפעמים הוא רוצה לראות קטעים מהסטנדאפ, הוא נכנס לתגובות וקורא בקול רם, לרוב הוא מבסוט ואז הוא קורא משהו לא טוב והוא ממש מחוויר. אני עונה לו, "אני לא מתייחסת". אבל האם אני באמת לא מתייחסת? או שזה שקר לבן כמו השקר ש"אין יותר ילדים חטופים בעזה?"
2. ביום שני הרציתי בפני נערות בתיכון על בריונות ברשת. האם בריונות זו הסתה? אני כבר בעצמי מבולבלת,
התחלתי לספר להן על הטוקבקים שאני מקבלת, על התגובות. האם זו הסתה? אני לא יודעת, האם זה מפחיד? אני רוצה להגיד שלא, כמו שראיתי שעינב בובליל עושה בראיון. היא באמת לא מתייחסת? כמה אדישים אפשר באמת להיות?
3. רשי קורא – זה מרגש ומבעית. אני כבר לא יכולה להגן עליו מהכתב, הכותרות בעיתון שמותאמות למשוך אותי נקראות באגביות מעל קערת קורנפלקס עם דבש
על ידי בני בן השבע. "מה זה קריאה טרומית?" "מה זה תאגיד?"
תאגיד זה איפה שאנחנו רואים הכל בטלוויזיה.
"גם כראמל?" כן, גם כראמל. "ומה זה אומר?" שרוצים לסגור את זה. "את כראמל?" כן, אהוב. "אבל למה?"
למה זו שאלה שלא מקדמת אותנו, ממי. אין מה לשאול למה, למה זו שאלה שיש לה הסברים, זה שאלה של מערכות יחסים. ואנחנו חיים בתקופה שאין בה הסברים, אין לנו אפילו אפשרות לדרוש הסברים. אין מה לדרוש, איש לא יענה. אנחנו גג יכולים לקבל סרטון בן תשע דקות.
זה המקסימום שנקבל לשאלות שלנו. "אמא, מה זה מקסימום?" זה הכי הרבה שאפשר.
