נָכוֹן, נֶעֱמַדְתִּי עַל מַעְבַר חֲצִיָּה. זֶה הָיָה רַק לְרֶגַע וְלֹא חָשַׁבְתִּי אֵיךְ וּמָה. אַתְּ יְכוֹלָה פָּשׁוּט לְדַבֵּר, אָמַרְתִּי, אֲבָל אַתְּ רַק צָרַחְתְּ עוֹד וְעוֹד. אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ, אֲבָל בִּתִּי דַּוְקָא כֵּן. הִיא פָּרְצָה בְּבֶכִי כְּשֶׁהִגַּעְנוּ הַבַּיְתָה, לֹא מְבִינָה אֵיךְ מִישֶׁהוּ צוֹעֵק כָּךְ עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ.
זֶה וַדַּאי לֹא מְעַנְיֵן אוֹתָךְ, אֲבָל אִמִּי עָבְרָה דִּירָה. כָּל סוֹף הַשָּׁבוּעַ עָזַרְתִּי לָהּ לְסַדֵּר. בְּכָל זְמַנִּי הַלֹּא פָּנוּי. כָּל זֶה כְּשֶׁהִיא כְּחוּשָׁה וְעַצְבָּנִית וּמְנַסָּה לְלֹא הַצְלָחָה לְהִפָּטֵר מִכְּאֵבֵי הַבֶּטֶן.
רֹב הַזְּמַן אֲנִי מַצְלִיחָה לְהָסִיט אֶת מַחֲלָתָהּ וּלְהַמְשִׁיךְ בְּחַיַּי. אֲבָל דַּוְקָא אוֹתָךְ אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה. אַתְּ מְבִינָה, אַף אֶחָד לֹא צוֹרֵחַ. אִמִּי לֹא צוֹעֶקֶת, אֶלָּא אוֹמֶרֶת לְכֻלָּם: אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מָה שְׁלוֹמִי, וּמְנַסָּה לִסְחֹב אֶת הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים הָאֵלֶּה.
אָז אוּלַי בַּפַּעַם הַבָּאָה כְּשֶׁאַתְּ קוֹלֶטֶת בְּזָוִית עֵינֵךְ מִישֶׁהִי שֶׁאוּלַי סוֹף סוֹף אֲשֵׁמָה בְּכָל הָעֲוָלוֹת, בְּמָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתְּ לְתַקֵּן, בְּבַקָּשָׁה בִּדְקִי מִי נִמְצֵאת מוּלֵךְ, הֵיכָן הִיא עוֹמֶדֶת, וְעַל שְׂפַת מָה.
אנחנו לא מחליפים מכונת כביסה
מיה טבת דיין
כִּי לֹא הֶחְלַטְנוּ עֲדַיִן בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ נָגוּר, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר
לְהַחֲלִיף כָּכָה מָשֵּׁהוּ, כְּשֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת לְכַמָּה זְמַן,
בֵּינְתַיִם אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים
עִם זוֹ; שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תָּכְנִיּוֹת כְּבִיסָה, מִּתּוֹכָן
הִיא מַצְלִיחָה רַק אַחַת –
שָׁעָה וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת שֶׁמִּסְתַּיְּמוֹת בְּמַנְגִּינָה בָּוָארִית עַלִּיזָה.
לְיַבֵּשׁ הִיא לֹא יוֹדַעַת,
לַמְרוֹת שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק מָה שֶׁמְּכוֹנָה מְשֻׁלֶּבֶת אֲמוּרָה לַעֲשׂוֹת.
כְּלוֹמַר, לֹא הָיִינוּ אֲמוּרִים לִרְאוֹת אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה
מֵרֶגַע שֶׁהִשְׁלַכְנוּ אוֹתָם מְלֻכְלָכִים לְתוֹכָהּ וְעַד
שֶׁהָיוּ אֲמוּרִים לָצֵאת מִמֶּנָּה חֲמִימִים וּמְבֻשָּׂמִים,
חֲבָל שֶׁהִיא לֹא גַּם מְקַפֶּלֶת, צָחַקְנוּ כְּשֶׁרַק הִגִּיעָה מֵהַחֲנוּת,
וּכְשֶׁהֶאֱמַנּוּ בָּהּ, עֲדַיִן. לֹא מְשַׁנֶּה. אֲנַחְנוּ מִתְכּוֹפְפִים
אֶל הַתֹּף, מוֹצִיאִים אֶת הַבְּגָדִים הָרְטוּבִים,
וְאָז רָצִים כָּל הַדֶּרֶךְ לַמִּרְפֶּסֶת לִתְלוֹת אוֹתָם
עַל חֶבֶל זְמַנִּי, הַמַּשָּׂאִיּוֹת מְצַפְצְפוֹת בְּרֵוֵרְס מִתַּחְתֵּנוּ,
וְהַבְּגָדִים מְטַפְטְפִים עַל רִצְפַּת הָעֵץ, מִזְּמַן הָיִינוּ עוֹבְרִים
מִפֹּה אִם יָדַעְנוּ
בְּאֵיזוֹ מְדִינָה נִחְיֶה, כָּרֶגַע אֲנַחְנוּ מְחַכִּים
שֶׁאוּלַי יִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט, אוֹ שֶׁבָּעוֹלָם
יַפְסִיקוּ לִשְׂנֹא אוֹתָנוּ, אַגַּב גַּם לְאֶרֶץ הַזֹּאת הָיוּ
הַרְבֵּה תָּכְנִיּוֹת, רַק אַחַת מֵהֶן שָׁבָה וּמִתְמַמֶּשֶׁת
וַאֲנַחְנוּ סְחוּטִים, רָצִים, מִשְׁתַּדְּלִים לֹא לְטַפְטֵף,
זוֹ לֹא מֵטָפוֹרָה טוֹבָה, אֲבָל אֲנִי שָׁבָה
וְחוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ, בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמְּכוֹנָה
מְנַגֶּנֶת לָנוּ אֶת הַשִּׁיר שֶׁל הַסּוֹף.
