השקה של קומדיה רומנטית בישראל היא סוג של כותרת חדשותית: אם הסדרה אכן שודרה, המשמעות היא שבאותו יום נתון לא קרו מספיק דברים איומים חדשים ונותרו רק הדברים האיומים הרגילים. לפני חודשיים וחצי, למשל, זה לא היה המצב: "בקרוב אצלי" הייתה אמורה לעלות כבר אז, אולם רצח ששת החטופים הביא לדחייה שאחריה הוחלט בקשת לשדר את "החיים הם תקופה קשה", שמיקומה בסולם האסקפיזם היה מספיק נמוך על מנת להשתלב בתמהיל של ירי טילים, חטופים נמקים ונפילת לוחמים.
מאז הצפרדע הישראלית התבשלה עוד קצת, וכעת היא ערוכה ומזומנה לדוש לא רק בהפסקת האש המתגבשת עם לבנון אלא גם באחד הנושאים החביבים עליה: רווקות מאוחרת, כמיהה להורות ושברון לב. אולם למרבה התדהמה, הגיבורה דסי (עדי חבשוש) לא הולכת ל"חתונה ממבט ראשון" בעקבות הפרידה הכואבת והמשפילה מהאמן המצליח והפוץ יוראי (תמיר בר) אלא לכישוף מסוג אחר, עתיק יותר, שמזמן לה לא פחות מארבעה בני זוג פוטנציאליים: יוראי המגלומן והאטום שמתחיל להבין את גודל ההחמצה; הקראש מהנעורים (אושרי כהן); הידיד השקוף מהתיכון שהפך לחתיך כריזמטי (תומר קאפון); והאציל הגרמני (רוני הרמן) שחדר לעלילה בזכות פעולה קיצונית מאוד.
למרות פתיחה איטית (לא רק הפסיכולוגית של דסי איבדה סבלנות), אינפלציה בסצנות ריקוד (הבנו, חבשוש זכתה ב"רוקדים עם כוכבים") ושגיאה בלתי נסלחת בבדיקת העובדות (איך בסדרה של "טדי הפקות" נאמר שהראל מויאל זכה ב"כוכב נולד" בקיץ 2006 כשזה קרה ב-2004?), "בקרוב אצלי" מסמנת וי בכל המשבצות הנכונות: הכתיבה של היוצר והתסריטאי אורי גרוס מאזנת היטב בין שנינות כיפית לנגישות עממית, חבשוש מוכיחה מדוע הייתה ראויה מזמן לתפקיד ראשי והליהוק כולו אטרקטיבי, עם הברקות כמו אורנה בנאי בתור האמא האקסצנטרית של דסי ושירה נאור בתור הנמסיס מהתיכון שחוזרת מזווית מפתיעה.
מעבר לזה, "בקרוב אצלי" מתמודדת בצורה יחסית בוגרת ואינטליגנטית עם אתגר הפוליטיקה של הזהויות, שנוטה לאמלל את הקומדיה: דסי מוצגת במוצהר כדמות בעלת רגשי נחיתות עמוקים, אולם הסדרה לא מתעקשת לצעוק עליה שהיא טועה ובטח שלא לצייר אותה בגוונים של קורבן מוחלט. מטראומת התיכון המקורית למדי שלה ועד הזלזול המופגן של אמה, ניכר המאמץ שלא להפוך אותה לפרויקט העצמה מלאכותי. לכן לא רק שהסיפור שלה יותר אמין, גם יותר קל להתחבר אליה ולהסתקרן מהמסע שתעבור.
כמובן שכדי שהמסע הזה גם יגיע לפרקו, דרושים מספיק ימים שבהם העיסוק בייסורי דסי יהיה כדאי במסגרת כלכלת האבל של הטלוויזיה. נותר לראות מה יקרה קודם: דסי תמצא חתן או שהמלחמה האיומה הזאת תסתיים.
בקטנה
אומנם אולימפיאדת לוס-אנג'לס 2028 עדיין רחוקה, אבל כבר עכשיו אפשר לבנות על מדליה ישראלית בענף אחד לפחות. למעשה, עם הגמישות הווירטואוזית שמפגינים יעקב ברדוגו ויתר השופרות של ערוץ 14, בבואם לשווק בשם ראש הממשלה את הפסקת האש המתגבשת מול לבנון, לא צריך לפחד מלשאוף לזהב בהתעמלות אמנותית.
