א. על לבנון. אני מקווה מאוד שהעוסקים בהסדר בלבנון בקיאים בהיסטוריה, לרבות הסכם ישראל-לבנון מ-17 במאי 1983, שלא המריא. ההסכם, שהושג במשא ומתן ישיר בהשתתפות ארה"ב, יצר בין היתר את תפיסת אזור הביטחון בדרום לבנון, שיש דעות שונות עליה. נקודה עיקרית היא יכולתו של צבא לבנון לפעול למניעת טרור. ב-1983 עבדו האמריקאים קשה כדי לשכנע אותנו – הייתי חבר משלחתנו – בכוחו של צבא לבנון. הם נתבדו. כך גם נתמסמסה החלטת מועצת הביטחון 1701 מ-2006, וגם כיום איננו יכולים לתלות בו תקוות רבות, מכל מקום לא בטווח הקרוב. השבת תושבי הצפון הביתה טעונה יד ישראלית חזקה ומרתיעה, ולפי הצורך פעולה להגנה עצמית בדרום לבנון, גם בלי להקים ממשל צבאי (כך גם נהגנו בלבנון של שנות ה-80). לפעמים כדאי לקרוא בדפי ההיסטוריה.
ב. על שובה של המהפכה המשפטית. כמסתבר, לשיטת גורמי הממשלה, לישראל רשימת אויבים עדכנית: חמאס, חיזבאללה, איראן, השב"כ, חלקים בצה"ל, המשטרה וכמובן מערכת המשפט; "הקם להרגך – השכם לפטרו", אמר שר התקשורת על היועצת המשפטית. יופי, מכתם "יצירתי" – אבל שמא יש חלילה ברחובה של עיר מי שייזכר במקור בחז"ל, קרי "הבא להרגך – השכם להרגו", כלפי אויב, וינסה להרים יד על היועצת המשפטית ש"התירה את דמנו", כדברי השר? ובאמת, מי מתיר את דמו של מי? אני מאמין שהשר ד"ר קרעי אינו רוצה חלילה באלימות כלפי היועצת המשפטית או אדם אחר, אך תמיד ייתכן "המשוגע התורן". ומה יגידו אז? וכמובן הדבר חל גם על ניסיונות הפגיעה לכאורה בבית ראש הממשלה ומעשים תוקפניים בהפגנות המחאה. אלימות – לא ולא. חובה להמשיך למחות בלא הרף מפני הרס מערכות ממשל שבין היתר, גם אם אינן מושלמות ותמיד ניתן לשפר, מגינות – כן, מגינות – על מדינת ישראל, כדי להציל את המדינה מהפקרות. פשיטא שגם על המערכת האוכפת לבדוק עצמה תדיר ולתקן משגים אם נפלו. וכאן הצעה: משפט פלדשטיין והנגד צריך להתנהל ברציפות ולהסתיים בהקדם האפשר; לכך חשיבות ציבורית עצומה.
ג. על האג. נשפכו מילים רבות על ההחלטה השקרית והנבזית של האג, המטעימה עד כמה אין לצפות לצדק מבית משפט בינלאומי הפועל בהשראה פוליטית. כראש משלחת ישראל בוועידת רומא ב-1998 להקמת בית המשפט הפלילי, הזהרתי מראש מפני פוליטיזציה. לכן לא הצטרפנו לגוף זה, בצדק, ונוספת לכך תחושה חריפה של אנטישמיות. הניסיון מוכיח שתגובה אמריקאית חזקה תוכל לסייע. כך קרה ב-2003 כשניסתה בלגיה לנהל משפט נגד אריאל שרון על סברה ושתילה, ונסוגה כשהחלה בהליכים בנושא אחר נגד ארה”ב וגדשה את הסאה.
ד. על צווי מעצר מינהליים ליהודים. מניסיוני כיועץ משפטי וכשופט, המעצרים הללו – המתבקשים ובמיוחד לגבי יהודים, במשורה – חיוניים. במקרים שבהם הראיות הן ממקורות אנושיים, אין דרך להביא לדין בלי לגזור כליה כפשוטה על המקורות. מקורות טכנולוגיים אין לחשוף בגלל שיטות העבודה. לכן אין מנוס לעיתים ממעצר מינהלי. המעצרים המינהליים מבוקרים שיפוטית עד לבית המשפט העליון, ומתבקשים לתקופות פחותות לאין שיעור מאשר בהרשעה פלילית. מטרתם מניעתית ולא ענישתית. ישגה מאוד שר הביטחון כ"ץ – מטעמי ביטחון טובים – אם לא ישנה את החלטתו המפלה כדי למנוע טרור יהודי.
ה. על הרב צבי קוגן הי"ד. הכרתי עשרות רבות של שלוחי חב"ד במקומות שונים בעולם, מהם נידחים. בעיניי, מפעלו הגדול של הרבי מלובביץ' זצ"ל היה פיתוח עולם השליחות – זוג צעיר נשלח לארץ לא נודעת לכל חייו, שם יחיה ויגדל את ילדיו וידליק נר יהודי. הרב קוגן נפל על משמרתו. כך גם הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד במומבאי ב-2008. בבתי חב"ד בעולם, בחלקם יש אבטחה – אך מה עם השליח המאופיין במראהו שיוצא לענייניו ביום-יום, ומה עם נציגי ישראל? סוגיה לא פשוטה. להבדיל, נושא שאין להתעייף בו הוא כמובן גורל החטופות והחטופים – חובת כולנו, לא רק המשפחות האומללות. עניין קדוש.
ב-1983 עבדו האמריקאים קשה כדי לשכנע אותנו – הייתי חבר משלחתנו – בכוחו של צבא לבנון. הם נתבדו
