הזאר גדבן (32) | שופטת כדורגל
התחלתי עם הספורט בגלל אבא שלי. הייתי מתלווה אליו לריצות והליכות. אחרי כך הלכתי לחוגי שחייה, ריצה, סקייטבורד. משחק הכדורגל הראשון גרם לי להתאהב בענף והחלטתי להיות שופטת. היו לי את כל הסיבות לא לעשות את זה, אבל זה מה שרציתי. לא היה חשוב לי להוכיח למישהו משהו או לעשות תקדים. פשוט הלכתי ועשיתי את מה שאני אוהבת.
לספורט יש מקום מאוד משמעותי בחיי בכמה מישורים. גם כיום, כשאני עובדת כעורכת דין, אין מצב לוותר על ספורט. כל החיים שלי סביב זה. אני מתאמנת מוקדם מאוד בבוקר, לפני העבודה. בערב אין מצב שאני לא מרימה משקולות או רצה. בשישי-שבת אין סיכוי שאני מוותרת על משחקי כדורגל. אני מכורה לזה.
הספורט יצר אצלי שינוי ממשי. כילדה הרגשתי קצת אבודה. בעקבות דברים שעברתי היו בי כעס ותסכול. הרגשתי בדידות, דחייה וחוסר שייכות. כשנהייתי ספורטאית צמחתי גם כאדם. הספורט הוא המקלט שלי עד היום. אני מרגישה שאני לא לבד. כשופטת אני גם מייצגת משהו. זו אחריות. הפנמתי את זה שיש לי יכולת להשפיע, ומאז אני מנסה לשדר דברים שלא היו בי: חיוביות, פרפקציוניזם, להוביל ולהיות חברותית.
ככלל, מי שמרגיש קושי חברתי יכול למצוא מפלט בספורט. זו בריחה למשהו חיובי. הספורט ממלא את החיים שלנו. זה עדיף מאשר לברוח לבילויים או לסמים. יכולתי לבחור בדרך אחרת, אבל לקחתי אחריות על עצמי – והספורט הציל לי את החיים. הפכתי לאישה של מסגרות, קיבלתי משמעת עצמית, חזרתי לשאוף למצוינות. דברים שנעלמו מהחיים שלי – וחזרו בעקבות הספורט.
מיקה שטיפט (14) | שחיינית
התחלתי לשחות בגיל שנתיים-שלוש. בגיל שבע הצטרפתי למכבי נהריה. נכנסתי לבריכה, ביקשו ממני לשחות בכל ארבעת הסגנונות, בחנו אותי והתקבלתי. מגיל צעיר יש לי תוצאות טובות ביחס לגיל שלי. בזכות הספורט יש לי כמה חברות מעולות. אנחנו חבורה של ארבע בנות שהתאמנו במכבי נהריה. החברה הכי טובה שלי מתחרה נגדי בשחייה. היא גרה בקצה השני של הארץ, במודיעין. לפני תחרויות אנחנו מעודדות אחת את השנייה, לפעמים בוכות קצת מרוב לחץ. בין אם אני מנצחת או היא, אנחנו הכי שמחות אחת בשביל השנייה. אנחנו מתחבקות על הפודיום.
הרגע הגדול שלי היה באליפות החורף של 2023. הייתי אלופת גילים אז, ופתאום ילדה שעלתה מרוסיה עשתה תוצאה כמו שלי. במוקדמות הורדתי מהשיא שלי חמש שניות, אבל עוד נשאר הגמר. הייתי בלחץ מטורף. היא הובילה עליי, נתתי את כולי ועקפתי אותה בעשרה מטרים האחרונים. כל הקהל קם ושאג, ואז הרגשתי ניצחון.
כמו אצל רבים אחרים, שגרת האימונים שלי נפגעה בגלל המלחמה. מאז אוגוסט אני מפונה מהבית שלי בקיבוץ מצובה. עברתי למכבי קריית-ביאליק, שהיא אגודת פאר בשחייה הישראלית, בשביל להשתדרג בתנאים וברמת האימונים. אנחנו אמורים לעשות שמונה אימונים בשבוע, אבל בלית ברירה הועברנו למכון וינגייט. יש אימונים שמתבטלים וקורה הרבה גם שיש אזעקות, ואז יוצאים מהמים והולכים למרחב מוגן באמצע האימון.
איתמר צמח (12 וחצי) | כדורגלן
התחלתי לשחק כדורגל בקבוצה, באימון הראשון לא הבנתי בדיוק מה צריך לעשות, שאלתי את אחד הילדים שהיו שם, הוא הסביר לי, והפך לאחד החברים הכי טובים שלי. הרגשתי יותר בטוח בזכות ההסברים שלו. הבנתי שהגעתי למקום עם ילדים נחמדים.
כיום ספורט הוא חלק מאוד גדול בחיים שלי. אין יום בלי ספורט. זו התשוקה שלי בחיים. אני רוצה להיות כדורגלן. אני אוכל בריא, מתאמן שלוש פעמים ביום, משחק. זה חשוב לי. אני מתעורר עם שעון מעורר בשעה 6:20 בכל יום חוץ משבת, ומתאמן עוד לפני שאני מצחצח שיניים. בנוסף יש אימון כושר בצהריים ואימון בערב. ארבע פעמים בשבוע אלה אימוני כדורגל, כולל משחק. התחלתי להתאמן בכמות הזאת כי כדי לשחק כדורגל צריך להיות פיזי, אבל מאז זה הפך להיות תחביב שלי. אין יום שאני מחסיר אימון. אם אני מחסיר, אני בדאון.
כשמתאמנים רואים כמובן שיפור. בתחילת החופש הגדול הקודם הצבתי לעצמי יעד – לעשות 20 עליות מתח. באותו זמן הייתי עושה רק ארבע, לא יותר מזה. בשלב מסוים כבר הצלחתי 22. זה הפתיע אותי. ומיד הצבתי יעד נוסף, 30 עליות – והצלחתי לעמוד גם בו.
מעבר לשיפור הפיזי, הספורט תרם לי בעוד אספקטים. היום אני יותר תחרותי, אבל גם יותר סבלני. אני גם מצליח להבין את הערך של זה שמישהו מנסה, גם אם לא מצליח לו. אם הוא מנסה – זה כבר טוב. הדרך הכי חשובה. אסור לוותר. ספורט יכול לדעתי לעזור בכל דבר שקורה בחייך. זה יכול לעזור לך להפסיק לחשוב על דברים רעים, להרגיש יותר בטוח בעצמך, להתקדם מבחינה חברתית. זה תורם בהכל.
נועם נחמד (16 וחצי) | כדורסלן
המפגש הראשון שלי עם הספורט היה בכיתה א', בחוג כדורגל. לקראת כיתה ו' הצטרפתי לחוג כדורסל, ושם הרגשתי בפעם הראשונה שהיכולות שלי גבוהות. זה גרם לי הרבה סיפוק והנאה. בגיל 13 קיבלתי מתנה מהוריי – מכשיר כושר, מולטי-טריינר, והתחלתי באימוני כוח. מעבר לזה שאני מתחזק, אחרי כל אימון אני מרגיש שחרור מהסטרס שהיומיום מביא עימו.
הספורט עזר לי בהרבה תחומים. למשל, להיכנס לכיתה ז' בבית ספר חדש עם ביטחון עצמי ויכולת להשתלב חברתית בצורה טובה יותר. הספורט גם היווה עבורי שגרה מוכרת בתוך התקופה המטורפת של הקורונה, שבגללה כולנו היינו בבית. אחרי חמש שעות של זומים הרגשתי תמיד אי-שקט, רצון עז לפרוק אנרגיה, והספורט היה שם בשבילי. הוא עזר לי לווסת את הרגשות שלי.
יש לי שגרת אימונים אינטנסיבית. בכל יום, לפני שעות בית הספר, אני הולך לחדר כושר או לחילופין רץ 10 קילומטר. אחרי הצהריים אני עושה שלושה אימוני כוח שבועיים ומתאמן ארבע פעמים בקבוצת הכדורסל. הספורט הוא מרכז חיי. בשנה הזאת גם עברתי קורס מאמנים והפכתי להיות מאמן בעצמי לקבוצות ילדים בגילי 9 עד 11.
הכדורסל מהווה בית שני עבורי. שם מצאתי את החברים הכי טובים שלי, ומהספורט קיבלתי ערכים והרגלים בריאים – מנהיגות, ראייה בוגרת, ניהול זמן, משמעת וקביעת סדרי עדיפויות נכונים. כל אלו עוזרים לי בחיי היומיום ובאתגרים שהמציאות מביאה עימה בתקופות כמו הקורונה או המלחמה. אני מצליח לשמור על איזון נכון ועל תפקוד גבוה, כי הספורט שומר על הנפש ועל הגוף בו-זמנית.
