על דבר אחד כמעט כולם מסכימים – השקט אכן חזר אתמול לצפון. אחרי יותר משנה של מלחמה, הבוקר הראשון של ההסכם עם לבנון נפתח עם ציוץ הציפורים במקום עם סירנת האזעקות. ביישובים הסמוכים לגבול מתחילים לאמוד את הנזקים האדירים והתושבים שכל כך מתגעגעים הביתה עדיין לא ממהרים לחזור אליו: "כרגע יש יותר מדי סימני שאלה, עוד מוקדם לדעת אם האיום באמת הוסר".
נסיעה ברחבי המועצה המקומית שלומי, שחלק מבתיה שוכנים פחות מקילומטר מהגבול עם לבנון, משרטטת תמונת מצב קודרת במיוחד. היישוב כמעט ריק מאנשים, אין מכוניות וההר השרוף מעל למועצה מהווה תזכורת עגומה במיוחד למה שעבר על המקום הזה ב-13 החודשים האחרונים. מתוך קרוב לעשרת אלפים תושבים נותרו פה פחות מאלף. על חזרה לשגרה או חזרת הילדים למסגרות החינוך אף אחד עדיין לא מדבר. מאז 8 באוקטובר, יום לאחר הטבח בעוטף עזה, הכל קפא כאן.
גלית (שם בדוי), תושבת היישוב בשנות ה-60 לחייה, החליטה שהיא רוצה לחזור וכבר אתמול בבוקר החלה לפרוק את חפציה. דירתה משקיפה על הגבול של לבנון, והיא יודעת שבתרחיש האימה של חדירת מחבלים ליישוב – היא תהיה חשופה במיוחד. "ההסכם הזה מטריד אותנו מאוד. אבל אין לי ברירה אלא לחזור, כי אני כרגע משלמת שכר דירה עבור שתי דירות", היא מספרת. "יש אנשים שלא ראיתי אותם יותר משנה. כל אחד זרוק בבית מלון אחר והרבה מוכרים פה בתים".
בפלאפל בללי שנותר פתוח הבעלים יונתן בללי מתוסכל מהמצב. "האם זה בוקר יותר טוב או פחות טוב? אני לא יודע", הוא אומר. "מה שבטוח יותר שקט. להגיד שיש יותר תחושת ביטחון? לא. ארבע שעות להפסקת האש וכבר הגיעו אופנועים של חיזבאללה לקרבת הגבול. אני לא יודע מה יהיה כאן, אבל אנשים מאוד מאוכזבים. לפני שלושה או ארבעה חודשים הייתי הרבה יותר אופטימי. רק הזמן יגיד".
"רוצים לחזור לשגרה"
מעט לאחר השעה שמונה בבוקר עלו לרשתות "סרטוני ניצחון" מהמרחב הלבנוני ההרוס שבצידה השני של המושבה מטולה. לא לתיעוד כזה ציפו התושבים בבוקר הראשון להפסקת האש. בוקר שהיה מלווה במטחי גשם עזים, קור מקפיא ושמיים קודרים. "הערפל כאן הוא ממש הרקע להסכם שנחתם", אמר לנו ליאור בז, תושב מטולה. לדבריו, הרגשות מעורבים: "מצד אחד אנחנו רוצים את המשפחות שלנו כאן במטולה, לשקם את הקהילה ולחזור לחיים נורמליים. מצד שני, אנחנו חושבים שלאור ההצלחות האדירות של הצבא, היה אפשר להשיג תוצאות מדיניות הרבה יותר טובות. הם יחזרו כעת לכפרים שלהם במסווה של אזרחים תמימים ויתחילו לשקם את עצמם".
בית משפחת כספי במושבה נפגע קשות לפני קרוב לחודשיים מהדף של טיל בורקאן שפגע ישירות בבית השכנים. הם הגיעו אתמול, יחד עם אנשי מס רכוש שעלו לראשונה למטולה, לאמוד את הנזקים הגדולים לבית ולחצר המטופחת שהייתה להם.
"האמת היא שאני רוצה לחזור הביתה", מודה שרה כספי בגעגוע. "אני מאמינה לממשלה שבאמת הם ידאגו לנו, ואני מקווה שיהיה כאן ביטחון אמיתי". עם זאת היא מוסיפה כי "אני לא בטוחה שהילדים שלי, שהם כבר גדולים, יסכימו לחזור. הם מפחדים ולא מוכנים לקחת סיכון". חיים, בעלה, גם הוא אופטימי: "אני מאמין שהרוב יחזרו לכאן וימשיכו את העבודה שהתחילו. אין דרך אחרת. אדם נולד כדי לחיות ולהתקדם ולבנות ואנחנו נעשה את זה ככה".
40 אחוזים מהבתים של מטולה נפגעו מירי חיזבאללה. תהליך השיקום צפוי להיות ארוך ומורכב. באחת השכונות ההרוסות החל שמעון לוי, מעקורי קריית-שמונה, לפרוק משאית מלאה רעפי קרמיקה כדי לכסות בהם את הגגות הכתומים שעפו מעוצמת ההדף. "לא חשבתי שזה מה שקרה כאן", הוא שיתף בהפתעה שחווה. "אנחנו רוצים לחזור הביתה עם הסכם ובלי הסכם. מבחינתי הייתי חוזר עוד במלחמה אבל יש לי ילדים ואישה וזה לא פשוט".
"אין אמון בחינם"
לקיבוץ משגב עם הסמוך עדיין אי-אפשר להיכנס ללא אישור צבאי. "זה פשוט פסיכי שאני צריכה לקבל אישור ולהודיע שאני רוצה לבקר בבית שלי כאן, בזמן שחיזבאללה חוזרים לכפרים הסמוכים לנו", זעמה שני שגרה במקום 35 שנה ופונתה לקיבוץ נאות מרדכי. שני לא מתכוונת לחזור בקרוב ומבהירה שגם לא תיענה לקריאת הממשלה והצבא לו יגידו שהכל בטוח והחיים יכולים לחזור לקדמותם: "לא אתן לאף אחד לעבוד עליי יותר. אמון רוכשים ולא מצפים לקבל בחינם".
אזרחים ערבים מהגליל והצפון שמחים מאוד על ההחלטה להפסקת האש. בשפרעם, שנפגעה לא מעט מרקטות וטילים במהלך המלחמה ואף ספגה אבידות קשות, מרגישים תחושת הקלה. "כל אזעקה הייתה פה בהלה גדולה מאוד", מספר סופיאן עמארנה, "עכשיו סוף-סוף יש קצת שקט".
מוסטפא נמארנה שביתו נפגע הוסיף: "שמעתי על הפסקת האש ואני מברך ואומר תודה למנהיגים היו אצלנו פגיעות קשות ולא היינו ישנים בלילה. יש פה בית מולי של שלוש קומות עם עוד יחידת דיור למטה שכולם נפגעו וצריך היה להוריד את הבניין".
