יש לנו כישרון מיוחד לטמון את הראש בחול. אנחנו רואים את סימני האזהרה. אבל מעדיפים לא לעשות שום דבר. איראן התעצמה. חיזבאללה הפך לארגון הטרור הגדול בעולם. חמאס הפך לאיום קיומי. אבל היה נדמה שהכל יסתדר. זו הייתה הקונספציה וגם האסטרטגיה. ואז חטפנו את 7 באוקטובר. עכשיו זה הימין שמימין לימין. כלומר, הימין האנטי-ציוני, שזומם להתנחל ברצועת עזה. דניאלה וייס כבר שוקדת על המלאכה, וזו תהיה טעות לזלזל בה. לאחרונה כבר התקיים כנס תחת הכותרת "הכנות מעשיות להתיישבות בעזה". וזה מטריד. אבל מה שמטריד עוד יותר נעוץ בעובדה שמדובר בכנס שנערך בשטח צבאי סגור. והם דוהרים. בחנוכה ייערך עוד כנס, תחת הכותרת "מאירים את עזה" ומחשיכים את ישראל. בכנס בינואר בתחילת השנה, באותו נושא, הצטופפו חברי כנסת של הליכוד מסביב לגיבור האמיתי שלהם, איתמר בן גביר. נתניהו צריך לדאוג. מעניין מה יקרה בכנס הבא.
הקמפיין הבינלאומי נגד ישראל לא הפך אותה עדיין לדרום-אפריקה של פעם. וייס, בן גביר ושאר חברי הפלנגות של הימין האנטי-ציוני יגררו אותנו לשם. מדובר בחבורה קנאית, נחושה, שלא מייצגת את הימין, ואפילו לא את המתנחלים, אלא את הסיקריקים שכבר קמו עלינו כדי לחסלנו מבפנים. אין צורך בסיבוב נוסף. הם לפחות מזכירים לנו שהבעיה הפלסטינית כאן. היא תמשיך להתסיס את הקהילה הבינלאומית. המפגינים בקמפוסים וברחובות לונדון, אמסטרדם, פריז וניו-יורק לא ייעלמו במהרה, גם אם תהיה הפסקת אש בדרום. לסיקריקים יש נציגות בממשלה. הם מתעקשים, בדיוק כמו ה-BDS ושונאי ישראל, ליצור כאן מדינה אחת, מהים עד הנהר. ולא, האלטרנטיבה היא לא מדינה פלסטינית שעלולה להיות עוד שלוחה של איראן. אנחנו זקוקים לחשיבה מחודשת. ליציאה מהקופסה. אלא אם כן אנחנו מפקירים את ישראל לידיה של דניאלה וייס ונציגיה בממשלה. לא רק השמאל האנטי-ציוני מאיים על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - שם רק מדברים, וזה מסוכן. הימין האנטי-ציוני גם עושה. והוא הרבה יותר מסוכן.
1 צפייה בגלריה
(דניאלה וייס בכנס החזרה לעזה. מה שמטריד עוד יותר זו העובדה שהכנס נערך בשטח צבאי סגור | צילום: תומר שונם הלוי)
מספרי מתים ומתי מספר
"בשיא התוקפנות שלה, ארצות-הברית הייתה מאופקת יותר מאשר ישראל בעזה" - זו הייתה ההפניה של "הארץ" באנגלית, לעוד מאמר שביקש להוכיח שישראל פוגעת בחפים מפשע באופן חסר פרופורציה. אם חפצה נפשנו לדעת איך בונים דעת קהל עוינת, אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית, אנטישמית, צריך לזכור שהעיקרון פשוט. חוזרים על השקרים נגד ישראל אלף ואחת פעמים. השקר הופך לעמדה שאין בלתה בחוגי המדיה והאקדמיה. זה מחלחל לפוליטיקה ובהמשך גם להאג. השקר הופך לאמת.
את המאמר כתב פרופ' יגיל לוי, והוא משתמש בו בפרסומי חמאס כדי לטעון שצה"ל הורג חפים מפשע הרבה יותר משהרג הצבא האמריקאי במלחמות האחרונות. נכון שפורסמו לפחות חמש הפרכות לנתוני חמאס, אבל נצעד איתו. לפי חמאס, 23,982 נשים וילדים נהרגו, נכון לאוקטובר. כשמדובר בפלסטינים, לוי מונה את כל ההרוגים. כשמדובר בישראלים, הוא מוריד את חללי 7 באוקטובר, ונוקב במספר נמוך הרבה יותר - 349. בכל זאת נמשיך איתו. לפי החישוב שלו, נהרגו 68 חפים מפשע על כל חייל ישראלי, לעומת הקרב על פלוג'ה בעיראק ב-2004, שם נהרגו רק 56 אזרחים על כל חייל אמריקאי. קראתי ושיפשפתי את העיניים. בהפצצות על מוסול וא-רקה, במסגרת המלחמה בדאעש, נהרגו לפי הערכות שונות בין 11 אלף ל-40 אלף אזרחים, 65-70 אחוז מהבניינים נהרסו, וספק אם חייל אמריקאי אחד נהרג (ההפצצות היו מהאוויר). זה קריטריון לצבא מוסרי? מנין ההבל הזה?
הטענה על "ג'נוסייד" מתבססת על היחס בין מספר המחבלים שנהרגו לחפים מפשע. ובכן, לפי ההערכות הצנועות ביותר, שפירסמו "מכון ווטסון" של אוניברסיטת בראון ו- Iraqi Body Count - 07 אחוז מהרוגי המלחמה בטרור היו חפים מפשע. לפי לוי עצמו, במלחמה הנוכחית נגד חמאס 60 אחוז הם חפים מפשע. כלומר, גם אם נתייחס לנתוני חמאס ברצינות, ישראל פוגעת פחות בחפים מפשע, לעומת ארה"ב. וזה מעניין שדווקא מהמדד החשוב ביותר לוי מתעלם. אגב, לפי פרסום של אוהד חמו, ממקורות של חמאס עצמו, כ-80 אחוז מההרוגים הם אנשי הארגון ומשפחותיהם. בהתייחס לכך שכ-17 אלף מחבלים נהרגו - זה בהחלט סביר.
זה לא נגמר. משום שלוי מתעלם מעוד הרבה מאוד עובדות רלוונטיות. ההתמודדות של צבא ארה"ב הייתה בעיקר עם מחבלים, משום שרוב האוכלוסייה האזרחית בפלוג'ה, כ-300 אלף, פונתה לפני שהחל הקרב. צבא ארה"ב לא נאלץ להתמודד עם אוכלוסייה שרובה תומכת במחבלים. צבא ארה"ב לא התמודד עם מחבלים שהפכו נשים וילדים למגן אנושי. צבא ארה"ב לא התמודד עם מערכת מנהרות הטרור המושקעת ביותר בעולם. צבא ארה"ב לא התמודד עם מחבלים שכל התשתית שלהם מוטמעת באוכלוסייה אזרחית, ובכלל זה בתי חולים ומוסדות חינוך. צבא ארה"ב לא התמודד, במקביל ללחימה, עם אין-ספור רקטות על וושינגטון, ניו-יורק ומיאמי. צבא ארה"ב לא נאלץ להילחם כאשר מאחורי גבו מתנהל קמפיין אדיר של תמיכה בארגוני הטרור. ולמרות זאת, ישראל פגעה בחפים מפשע פחות מצבא ארה"ב.
המאמר של לוי מצטרף למכונת הרעל לצורך חיזוק העלילה שלפיה ישראל מבצעת פשעי מלחמה. גם בישראל, כמו בארה"ב, האג'נדה רומסת את האקדמיה. יגיל לוי עצמו חתם לפני חודש על עצומה שקוראת להטיל סנקציות על ישראל. כאשר עלה היטלר לשלטון, צריך להזכיר, החליטה אגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד שהסטודנטים שלה לא יילחמו למען המלך והמדינה. ההחלטה האומללה ההיא הגדילה את התיאבון של היטלר. מתברר שאידיוטים שימושיים אף פעם לא נגמרים. הם שוב מעודדים את ציר הרשע.
החובה להגן על "הארץ"
לוּ היו אלה ימים רגילים, היה מופיע במקום הזה קטע שמסביר מדוע מדינת ישראל, על מוסדותיה, לא חייבת לפרסם מודעות בעיתון שחלק מכותביו, ברמה זו או אחרת, חושבים שרוצחים הם לוחמי חופש. עם כל הכבוד לחופש הביטוי - ויש כבוד - לא מדובר במרשם להתאבדות לאומית.
אלא שאנחנו לא בימים רגילים. בישראל מכהנת הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות המדינה. היא לא רוצה לפגוע רק ב"הארץ". היא כבר רוצה לפגוע גם בתאגיד ובגל"צ. זו ממשלה שכבר עולים בה רעיונות לא רק להדחת ראש השב"כ והיועמ"שית, אלא גם לביטול בג"ץ ולשינוי המשטר. הרי רק לאחרונה עלתה הצעת החוק המטורפת - אין מילה אחרת - של ח"כ טלי גוטליב, שלפיה יהיה צורך ברוב של 90 חברי כנסת כדי לפתוח בחקירה או בתביעה אזרחית נגד חבר כנסת. בתחילת השבוע הטירוף עלה מדרגה כאשר ועדת השרים לחקיקה העניקה לזה אור ירוק.
אז יכול להיות, בהחלט יכול להיות, שבימים רגילים יהיה מקום לדיון רציני בשאלת המימון. אבל אנחנו בימים רעים ונוראים. כאשר תקום כאן ממשלה קצת יותר שפויה וציונית, יהיה מקום לדיון הזה. לא עכשיו.
