עם סיומה של מלחמת לבנון השלישית (שם זמני) עולה שאלת שיקום הצפון ועלותו. ההרס מהשיגורים של חיזבאללה בולט בכל מקום וזועק לתיקון. אבל תהליך השיקום צפוי להיות מורט עצבים, מבולגן, רב-שכבתי ורב-מקטעי, מבהירים מראש במינהלת תנופה לשיקום הצפון. הוא מתחיל משיפוץ ו/או פינוי ובינוי מחדש של מבני מגורים פגועים. משרד הביטחון העריך את מספרם ב-1,600, התושבים ב-9,000. המדינה יכולה לשלם למי שביתו נפגע פיצוים מקרן מיוחדת שמנהל מס רכוש כדי שיבצע את השיפוץ ביוזמתו או לעשותו על חשבונה. השיטה הראשונה עדיפה.
עד כה התקבלו במשרדי הקרן 17,300 תביעות של תושבי הצפון לפיצויים (מהן 7,000 לכיסוי פגיעות בכלי רכב; זה כסף קטן). רוב הנזקים לדיור מסווגים כקלים. במקביל כבר הוחל בתיקון התשתיות: כבישים מחוררים, חניונים פרוצים, מדרגות קורסות, מערכות מים, חשמל, תאורת רחוב ותקשורת פגועות חלקית, מבני ציבור כמו בתי ספר, מרפאות, מתנ״סים ובתי אבות שיצאו זמנית מכלל שימוש ועוד. זמן התיקונים: שנתיים וחצי לפחות. העלות הכוללת: 2.5 מיליארד שקל. כוח העבודה הדרוש: אלפי עובדי בניין ושיפוץ. לא ברור מהיכן יגייסו.
בה בעת נדרש להחזיר לתפקוד את המגזר העסקי של הצפון, מחקלאות עד מלונאות, מעסק משפחתי עד מפעל יצרני שהעסיק מאות עובדים. יש כאן "מבוך של שיקולים ומדדים", מודים המומחים הקובעים את הזכאות ואת גובה הפיצוי שתשלם המדינה על אובדן רווח ועל עלויות הפעלה מחדש של העסק. על פי ניסיונם הם צופים לעימותים נזעמים בין נפגעי המלחמה לבין משרדי הממשלה. אלה יגידו, בירוקרטיה מתעללת, אלה יגידו, רק שומרים על הקופה הציבורית.
מעל 55 אלף מפוני הצפון ימשיכו לקבל תמיכה כלכלית יומית מלאה, המיועדת לכסות את שכר הדירה (או המלון) והוצאות קיום שוטפות, מאות שקלים למשפחה. טרם נקבע מתי תסתיים התמיכה. ככל שיתפוגגו החששות מהפרת ההסכם על ידי חיזבאללה, אם יתפוגגו, יגדל מספר המשפחות שיעדיפו לשוב לבתיהן. אחרי מו"מ קשוח המדינה תעביר להן גם מענק שיבה במזומן.
בממשלה אושר תקציב שיקום ייחודי לצפון, בלי להגדיר את גבולותיו, ב-15 מיליארד שקל לחמש שנים. אלא שתושבי הצפון מצפים לתוכנית פיתוח ממלכתית גדולה, חדשה, מקיפה, מקדמת צמיחה, השכלה, חינוך ותעסוקה איכותיים, מגשרת על הפערים בין הפריפריה למרכז. מבחינתם זו משמעות המילה "שיקום".
החוסן הכלכלי הכריע
ההרס בצפון ניכר, אך במדינה כולה הוא לא מתקרב לזה שנחזה בתחילת המערכה בלבנון בספטמבר השנה. בסך הכל, ומותר לומר זאת, אזהרות האימה לא התממשו. ישראל לא שותקה לימים בהפסקות חשמל, מערכי התקשורת המשיכו (עם תקלות חולפות) לשרת את הציבור, אף נמל תעופה ונמל ים לא הושבת ליותר משעה, לא נפגעו אסדות הגז ולא צינורות ההולכה, עורקי התחבורה הבין-עירוניים העיקריים ומסילות הרכבות שלמים כפי שהיו. ענפי משק מובילים – הייטק, בנייה, מסחר, יצוא ופיננסים – המשיכו לעבוד כמעט כרגיל. ההייטק גייס 8 מיליארד דולר בהשקעות חדשות והבנקים הרוויחו הון. החוסן הכלכלי הוכיח את עוצמתו.
עלויות הלחימה הישירות של צה"ל בלבנון במשך 14 החודשים נאמדות ב-15 עד 18 מיליארד שקל, גם כאן הרבה פחות מהתכנון. ולא בגלל חיסכון (היה גם חיסכון, בחלקו כפוי) אלא בגלל הישגי הלחימה המהירים.
"איראן הובסה"
יורשה לי כאן, על רקע תחושת החמוץ-מתוק מההסדר בלבנון, להביא לידיעת הקוראים קטעים ממאמרו של המוביל בעיתונאי העולם, תום פרידמן מ"הניו יורק טיימס". "בחודשיים שחלפו", כתב השבוע במאמר דעה נרחב, "הצבא הישראלי הנחית על איראן תבוסה הדומה לתבוסתן של מצרים, סוריה וירדן במלחמת ששת הימים, לא פחות מזה". לדברי פרידמן, ישראל גם סיכלה את הכוונה המוצהרת של איראן "לחמש את חיזבאללה בלבנון בכמות מספקת של טילים מדויקים כדי להרוס את נמלי ישראל, את שדות התעופה שלה, את מפעלי ההייטק שלה ואת תשתיותיה".
"לא כל כך מהר", הוא מעיר בלגלוג, כי בינתיים "המוסד וצה"ל הכינו הפתעות מודיעיניות וטכנולוגיות מהמוצלחות בהיסטוריה, שבעקבותיהן גם חיזבאללה וגם ספינת האם שלו חטפו מהלומה קשה ביותר". פרידמן מביא סימוכין עובדתיים רבים לביסוס קביעותיו ומסיים בעצה לנשיא הנבחר דונלד טראמפ: שים נא לב לכך שכעת, כאשר חיזבאללה מובס ואיראן על הברכיים, המציאות במזרח התיכון שונה מהותית ממה שהייתה בשנות כהונתך הראשונות.
יש גם נרטיב ציבורי לא מדויק ביחס לתוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה, זו שהתחילה והסתיימה ב-2006. ההישגים שלה הביאו לצפון המדינה 17 שנים של רגיעה ופריחה כלכלית, חברתית ותרבותית. מספר התושבים גדל, החקלאות שיגשגה, המגזר העסקי התבסס, מחירי הנדל"ן זינקו, השווקים משכו קונים והנופשים צבאו על הצימרים. בחשבון קר של עלות מול תועלת לאומית, ספק אם נכונה הטענה בנרטיב המקובל שלפיה הממשלות באותן השנים צריכות היו לפתוח במלחמה יזומה כדי לסכל את החימוש וההתבססות הצבאית של חיזבאללה בדרום לבנון. בשונה מהמצב המתוח ברצועת עזה שאופיין בסבבים תכופים של לחימה, לפתיחת מלחמה יזומה נגד לבנון השכנה והריבונית ב-2018 או 2019 יכלו להיות השלכות מדיניות קשות ומחיר כלכלי גבוה מאוד: הוצאות ביטחון נוספות ושיתוק המשק בצפון לפרקי זמן לא קצרים. מה גם שחלק משמעותי מאמצעי הלחימה הטכנולוגיים המיוחדים שכה הפתיעו את האויב לא היה מבצעי עד לאחרונה. בשיח פרשני קל לבקר את מדיניות ה"הכלה" של התעצמות חיזבאללה, קשה להציע לה חלופה נכונה.
לא כולם חיזבאללה
ואולי יש תקווה לחלופה. בצמרת המדינה מתחזקת הדעה שבתום 60 ימי שביתת נשק ונסיגה מדרום לבנון, אם יתבצעו בלי תקלות מיוחדות, צריכה ישראל לחתור להסכם נורמליזציה עם לבנון. אין הרי מחלוקות של ממש בינינו. עמיתתי סמדר פרי, בעלת ידע עמוק על מה מתרחש שם, כתבה שלשום ב"ידיעות אחרונות": "מעולם לא הייתה תדמיתו של חיזבאללה בלבנון עלובה כל כך. פתאום כולם הגיחו כדי לתמוך בגלוי לא רק בהסכמי אברהם אלא גם בקשרי כלכלה עם ישראל". לכן תבוסת חיזבאללה ושבירת מעמדו פותחות את הדלת לפיוס עם ישראל, אך הגורם המוביל לכך הוא מצבה הכלכלי הנואש של המדינה הלבנונית.
הנה נתונים הלקוחים ממחקר מקיף שערך המרכז לפיתוח בינלאומי של אוניברסיטת הרווארד: בארבע וחצי השנים שלפני נובמבר 2023 ירד התוצר הריאלי של לבנון ב-40%, ל-4,500 דולר לנפש – 8% מהתוצר לנפש של ישראל. הלירה הלבנונית פוחתה ב-98%, היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי הגיע לשיא עולמי של 740%, מתוכם 50 מיליארד דולר חוב נטו לזרים. האינפלציה בשנים 2022 ו-2023 קפצה במצטבר ל-770% (המחירים עלו פי 7 עד 8). לממשלת לבנון לא היה תקציב מספיק למתן השירותים הכי בסיסיים לאזרחים. הצטרפות חיזבאללה למתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר החמירה את המשבר לקטסטרופה משקית ולפשיטת רגל בממדים חסרי תקדים.
לא צריך להרחיק עד הרווארד כדי להבין שהסכם שלום מלא עם ישראל, כולל יחסי מסחר פתוחים וחופשיים, הוא המנוף הזמין היחיד לבלימת הידרדרותה של לבנון לכאוס כלכלי נוסח סומליה. חופשת סקי של משפחה ישראלית באכסניה חמה בהרי צפון לבנון תהיה תמונת הניצחון המוחלט לשני הצדדים.
