שלג ראשון נח על פסגות החרמון וכשהעננים פינו את מקומם התגלה היופי הצפוני במלוא תפארתו: כיפות לבנות ועגורים יפהפיים שנודדים צפונה ועוצרים למנוחה קלה באגמון החולה הסמוך. יותר משנה שהטבע היפהפה הזה היה נסתר מהעין. השמורות עלו באש בגלל ההפצצות, התיירים נעלמו, וגם השלג של החרמון נותר כגלויה, ואי-אפשר היה לבנות בו איש שלג. החורף הפך לאיום. הקור והרוח מזכירים מיד את החטופים במנהרות, את החיילים במוצבים, וקשה להתרפק על המתנה של הטבע.
הציפורים הנודדות מזכירות את מעגל החיים ומעגל השנה. למרות המלחמות, ההפצצות או ההסדרים, הן ימשיכו לנדוד. לבקר ולעזוב. יש לטבע כוח משלו. אולי עכשיו, אם אכן באים ימים שקטים, נוכל ליהנות מהטוב הזה, לא רק דרך עדשת המצלמה.
