לפני עשור וחצי החליט פיטר ג'קסון, הבמאי של סרטי "שר הטבעות", שלא מספיק לנו מהעולם הזה עם הרגליים השעירות והכובעים המחודדים. הוא לקח את הספר המפורסם השני של טולקין והקצר בהרבה – "ההוביט" בן ה-240 עמודים – ועיבד אותו לשלושה סרטים בני כשלוש שעות כל אחד. אני זוכר שבאחד הוויכוחים שלי באותה תקופה עם חובבת טולקין אל מול המריחה המתישה וחסרת הבושה הזו, היא אמרה לי, "שטויות, תן לי עיבוד שמותח את הסיפור על עוד 20 שעות".
עכשיו יצא ברעש גדול העיבוד המדובר ל"מרשעת", המחזמר הכי מצליח שיצא מברודוויי בשני העשורים האחרונים. בשורה אחת: הוא מספר את סיפור "הקוסם מארץ עוץ" מנקודת מבטה של המכשפה המרשעת מהמערב, והוא כבר לא נצלן וגרגרן כנהוג בממלכת הבידור – אורך ההצגה על הבמה שעתיים ו-45 דקות כולל הפסקה, ועל המסך רק שעתיים ו-40. חשבתם שהוליווד למדה משהו? ובכן, כותרות הפתיחה של הסרט מבשרות שהגענו רק למערכה הראשונה של ההצגה. המשך יבוא. העיקר שהמעריצים מרוצים, ובעיקר המעריצות, ולשאר הקהל זו הזדמנות להיחשף למחזמר ולתופעה בלי לקנות כרטיס טיסה.
עניינית, "מרשעת" הוא עיבוד קורקטי, לא מביך ולא מבריק, שרקחו האולפנים עם הרבה תקציב ועם הבמאי סטיבן צ'ו ("שכונה על הגובה"). צ'ו יודע לביים נאמברים מרובי ניצבים, אבל הם לא מקוריים בשום צורה. וכמי שלא צפה בהצגה, נותרתי בסוף הסרט מחוץ לחגיגה: מבין את האפיל, אבל לא נכנס לתוכו. שלא לדבר על כך שהשירים נשמעו לי בינוניים במקרה הטוב.
ורק נקודת אור אחת יש: אריאנה גרנדה. לא הייתי ממעריצי הזמרת, ועכשיו אני כן. בתפקידה כמכשפה הטובה קפוצת התחת שמשנה בכל פעם את מקומה בנרטיב, גרנדה מספקת הופעה מושלמת, עם תזמון קומי נפלא, והיא פשוט מאוד מצחיקה וגם נוגעת ללב. מי ידע שהיא כזו שחקנית טובה? יש זמזומים על אוסקר, ותכלס, אין בעיה, תנו לה.
