• דחוף לראות
"אבי נשר – מילים להחלפה" (יס+). סרטו התיעודי של יאיר רוה – שפתח את פסטיבל דוקאביב, על הבמאי הישראלי הפורה והפופולרי מכולם – מצליח להביא לא רק ארכיון מופלא, אלא גם כמה מהמונולוגים ומהאבחנות החדים והמרתקים ביותר על ישראל של אז והיום ועל קולנוע, תהילה וזמן שנשמעו בשפה העברית. נשר עצמו, חלי גולדנברג וגידי גוב אחראים לעיקר ההתפננות.
• אפשר לראות
"האיש שלנו בפנים" (נטפליקס). גבר בודד ומזדקן מגויס למשימת ריגול בבית דיור מוגן ונאלץ להתחזות לדייר. מה כבר יכול להשתבש? בתור התחלה, מדובר בטד דנסון – שמתבלט מיד והופך לאלילם של רוב הדיירים – וחוץ מזה, גם כל השאר משתבש. זו קומדיה מעט מלנכולית ונוגעת ללב על גיל והחיים איתו ולצידו. מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "המקום הטוב") כתב, מה שמסביר. לב וצחוקים במינונים זהים. אידיאלי ל-23:00 בלילה.
• לא (חייבים) להתקרב
"התן" (יס+). עיבוד עכשווי חדש לסיפורו של מתנקש מיומן ומתוחכם שמוריד ראשי מדינות ותאגידים (אדי רדמיין המעולה), וסוכנת ה-FBI שמתחקה אחריו בכל מחיר, מתנהג כמו הפקה ג'יימס-בונדית יוקרתית, רק עם הרבה פחות אקשן והרבה יותר מדי דיבורים ורגעים משפחתיים. הכל מצולם נפלא, וכעבור שני פרקים אפשר להפסיק לספור הירדמויות ולוותר לעצמכם. לפחות ניסיתם.
• צפיית שנאה
"יוצאת מן הכלל" (Extraordinary) (דיסני+). הרעיון מקסים: מה אם לכל אדם בעולם היה כוח-על שאותו הוא מקבל, ביולוגית, בגיל 18, ורק צעירה חמודה ומתוסכלת אחת, שהגיעה כבר לגיל המופלג 24, לא מצליחה לגלות מהו כוח-העל שלה ונאלצת להסתובב בעולם כשהיא, כאילו, רגילה? המימוש נראה ומופק פגז, אבל עודף גסויות וסתם כיעור של שותפים בריטים לדירה מצליחים להרוס את החשק די מהר.
