בסגנון איטלקי
המריטוצי האיטלקיות, הנראות כסופגניות, אינן אלא לחמניות אפויות, ממולאות בקצפת שדילגו באלגנטיות על מצוות הטיגון בשמן. אנחנו, שמדקדקים יותר בענייני טעם וגזרה, מחבבים מאוד את אלה של קונדיטוריית שמו (1), שמצטיינות בקלילות אוורירית, טעם מעודן ונראות מרהיבה, ושורדות בקלות יותר מיום בקירור (16 שקל). את המריטוצי האופטימיות של בוטיק סנטרל (2), שגם ראויות לכל השבחים לעיל, אהבנו בזכות מלית קרם הפטל הוורוד, קרם הווניל המעודן והמחיר השפוי (12 שקל).
ברוח הזמן
הסופגניות האווריריות (ריבה, שוקולד וריבת חלב, 9 שקלים) והלביבות האפויות (תרד, בטטה ותפו"א, 14 שקל ל־100 גרם) של מאפיית לחמים (1) נטולות פוזה וניתנות לחימום. ובתוספת ערכת הנרות ע"ש אופיר ליבשטיין ז"ל מכפר עזה (35 שקל) הן כל מה שצריך לחג נעים, טעים ו... עצוב. ומהמבחר של רשת מאפה נאמן (2) אהבנו את הדונאטס הגדולים, המצופים בשוקולד (12 שקל), לזכרו של נדב נולר ז"ל, שנפל בעזה והיה חובב מושבע של הרשת.
בשיא הסטייל
כל הסופגניות של רולדין (1) מצטיינות במליות טעימות, ציפויים מושקעים ומראה מרהיב. האיכות הגבוהה מורגשת, אבל בסך הכל – יש תחושה שבסרט (היקר) הזה כבר היינו, ומיצינו (15–18 שקל, 8 שקלים לקלאסיות). גם המבחר של ברד בייקרי (2) מתאפיין ברמה גבוהה – המליות והציפויים טעימים והנראות מלבבת, אבל דסקית העוגייה הפריכה שמסוככת על הסופגנייה לא מתחברת ויוצרת ביס בלתי אפשרי ומתוק מדי (17 שקל, 6 שקלים לקלאסיות).
ממתק בממתק
המילויים, הציפויים והקישוטים היפים של ביסקוטי (1) מתרפקים על ממתקים ידועים (מקופלת, אגוזי, קרמבו, במבה, אפרופו), אבל הקשר לסופגנייה כמעט לא מתקיים. התוצאה הסופית מתוקה מדי ולא מחמיאה לבצק, הטעים והאוורירי כשלעצמו (15 שקל, 8 שקלים לקלאסיות). גם הסופגניות היפהפיות והטעימות של רשת שני (2) שואבות השראה מממתקים ידועים (פררו רושה, קינדר בואנו, אוראו), אך ברובן הבצק סבל מדביקות־יתר בגלל המלית (13.5–16.5 שקל, 7 שקלים לקלאסית).
