באופן ברור, הממשלה מחדשת את ההתקפה על הדמוקרטיה במתאם מושלם להתמשכות המלחמה וסיכויי סיומה. ההתקפה היא רב-זרועית. כרגיל באידיאולוגיות פופוליסטיות לאומניות, מדובר בקוקטייל רעיל. כל מרכיב יכול להיראות בעל רסיס היגיון. כולם יחד? ציאניד לדמוקרטיה ליברלית.
יש לנו את הורדת המודעות הממשלתיות מ"הארץ". יהיו מי שייתממו. אם הממשלה לא יכולה לבחור היכן היא מפרסמת, מה היא כן יכולה לעשות. והדברים של שוקן, טוב, הם באמת קיצוניות שגם אנשי "הארץ" יצאו נגדה. אבל האמת היא שנאום המו"ל הוא רק תירוץ למהלך שקרעי מתכנן זמן רב. ואמת נוספת היא שהקצאת כספי פרסום - כמו הקצאת כל משאב - לא צריכה להיעשות לפי שיקולי נקמנות או השתקה פוליטית. כמה עיתונים דוברי עברית יש בעולם כבר? מעט מאוד. אך הממשלה הייתה רוצה שכולם ייסגרו - אולי גם זה שהיה מזוהה איתה בעבר. לבד מ"המודיע", כמובן.
זה רק קצה הקרחון. יש את עניין ההשתלטות/הפרטת התאגיד. שירות ציבורי בלתי תלוי, מקצועי ואיכותי הוא לנצח מטרת-על של משטרים כאלה. חשוב להדגיש שזה לא עניין של ימין-שמאל. מה שחשוב הוא הנאמנות לפנקס האדום, לממסד, לאישיות ולמשפחתה.
במקביל, יש את ההסתערות על הערוצים המסחריים. זו נעשית במגוון דרכים, שינויים רגולטוריים, לחישות לבעלי הון מקורבים, יזימת מיזוגים והשתלטויות. אם היה לתיק וואלה אפקט מצנן, הוא התפוגג. המטרה הראשונה היא שערוץ 12, כלי תקשורת חזק ועוצמתי, ואחד משנואי נפשה של משפחת נתניהו, יאבד כל ממד מסחרי עצמאי. מה שהופך את 12 לבלתי נסבל על השלטון הוא ההצלחה הפופולרית, הרייטינג, המקצועיות. זה ממש משהו שחייבים להרוס.
כל אלה מרכיבים מוגבלים בחזית אחת, חזית התקשורת. אבל המערכה רחבה בהרבה. יש את ההשתלטות על מערכת הביטחון. זה עניין חיוני מאוד מבחינת רה"מ ואנשיו. הרי זו המערכת החזקה ביותר בישראל, ששומרת על הערך החשוב בחברה הישראלית, והיא לא תמיד רואה עין בעין עם נתניהו ומשרתיו. אלה המכונים לעיתים שרים. למערכת יש גם כללים פנימיים נוקשים, כאלה שלא מאפשרים להביא איזה מפקד בחשכת ליל מפאתי מרכז הליכוד ולמנות אותו לאלוף מהיום למחר. זה דורש עבודת נמלים. נתניהו מצפה משר הביטחון החדש כ"ץ לתת עבודה: למרר את חיי הרמטכ"ל עד שיעזוב. לא לאפשר מינויים ותקציבים. מקורבים לרה"מ כבר נצפו בלשכת השר, ויש להם תוכניות ושמות - אחד מהם, לדוגמה, הוא אלוף פיקוד הדרום עד כמה חודשים לפני המחדל, אלוף אליעזר טולדנו. נושא אחר הוא פיטורי ראש השב"כ; הנושא נהיה אקוטי במיוחד לאור חקירת פלדשטיין ואנשי לשכת רה"מ. על המוסד נאמני ראש הממשלה לא אומרים אף מילה רעה, בשלב זה. שלא תהיה שום טעות: אם עסקת החטופים תיקלע למבוי סתום, והחטופים ימותו, הם יאשימו את מחזיק תיק המו"מ הזה, דדי ברנע.
ההשתלטות על מערכת הביטחון היא פרויקט של שנים, שבעצם התחיל מזמן אבל אמור להיות מושלם במינויים מלמעלה. המלחמה סיפקה את הפלטפורמה המושלמת: הדרג הפוליטי לא ייקח אחריות, אך יעשה שימוש ברגשות האשמה, בצורך לאחריות פנימית של מפקדים בכירים, ובחבורה של אנשי תקשורת שמריצים קצינים ואלופים לתפקידים, כדי להשתלט על המעוז האחרון. צה"ל רחוק מלהיות מושלם, ובכיריו אחראים למחדל 7 באוקטובר; אבל הם לא מושחתים ורודפי כוח אין-סופי.
וכדאי לכתוב ברורות: הרי אלמלא היועצת המשפטית, בית המשפט העליון, המשטרה, שב"כ וצה"ל, הדמוקרטיה הישראלית כבר מזמן הייתה נופלת. ומה נשאר מכל אלה? המשטרה כבר משותקת, אם כי להב 433 מראה סימני חיים בחקירות האחרונות. פיטורי היועצת על השולחן; הם יישארו חרב מתהפכת ליום הדין. צה"ל ושב"כ הם היעד הבא, ובעצם כבר החלו לטפל בהם.
לא ברור כמה זה ישים. הרצי הלוי לא נשבר בקלות. גל התדרוכים שבדרג המדיני רוצים בהחלפתו בתוך חודשיים-שלושה נועד למוסס אותו. הוא לא אדם מתמוסס. להבנתי ככל שיש לו כוונה לפרוש היא קשורה למלחמה והשגת יעדיה, ופחות להדלפות לכתבים צבאיים ולמלחמות גנרלים.
אפשר להעריך שהלוי רוצה לראות סיום שלב של המלחמה בעזה, ובראשו השבת החטופים; אלה הדברים שמייסרים אותו - המשימה שטרם בוצעה. מימוש עסקה להשבת כל החטופים תביא - אני מעריך - גם להודעת פרישה. מספר המועמדים הכשירים להחליפו (בהחלט לא טולדנו) מוגבל ומורכב מאנשים ישרים מדי עבור תוכניות חיסול עצמאות צה"ל - קצינים כמו האלופים אייל זמיר או אורי גורדין. לכן ינסו בלשכת רה"מ להמציא את הגלגל. למצוא מועמד שיבטיח נאמנות והעמסת המטכ"ל ב"קצינים התקפיים". זו רק סיסמה, כמובן; הם מכוונים ל"אנשינו". ואנשינו זו לא אידיאולוגיה, אלא נכונות לשרת את המלך, לא הממלכה.
המכונה לא נחה לעולם. פעם העיר לי בכיר בליכוד שכלל לא הבנתי את הפונקציה הפוליטית המרכזית של נתניהו: "חיסול היריב הפוליטי המסתמן, בכל זירה". שם, הוא אמר, מושקעים החשיבה, הזמן, התחבולה. "הוא עובד בזה", אמר ואז הגזים (או שלא?): "רק בזה. וזו הסיבה שהוא מנצח את כולם. כל שאר הדברים נדחקים אל הצד". נשמע כמו הפרזה, עד שנזכרים במה עסקו ראש הממשלה ואנשיו כאשר עם ישראל התאבל על רצח ששת החטופים. והכל כמובן מלווה בקמפיין הקבוע נגד ביקורת עצמית, תקשורת חופשית ועיתונות חוקרת; כמו הניסיון להשוות בין גניבת מסמך סודי שסיכנה חיי אדם ובין כותרת פרשנית של רונן ברגמן, שעברה דרך הצנזורה.
כמו הסוכן סמית' בסרטי ה"מאטריקס", התודעה הזו, שאין דבר לבד מההישרדות למען ההישרדות, משכפלת את עצמה בקצב מופרע. לוחמי סדיר ומילואים נופלים במלחמה כבדת ימים ודמים. אומה שלמה שותתת עדיין טראומה ודם. החטופות והחטופים שלנו מעונים ברצועת עזה ומשפחותיהם חיות בגיהינום.
ואילו הקואליציה, בהפרעה כפייתית, ממשיכה לשחרר יוזמות וחוקים - מסגירת התאגיד וחרם על "הארץ", דרך הרחבת חסינות חברי הכנסת, פיטורי היועצים המשפטיים, הרחבת סמכויות המשטרה, המשך שיבוש עבודת ביהמ"ש העליון, וגולת הכותרת - חקיקה שאיכשהו, בדרך לאומנית ונפתלת, תנסה למנוע הצבעה של הציבור הערבי בבחירות הבאות. הכל מלווה בערוץ שופרי ומפיץ שנאה שנועד להכשיר כל שרץ של השלטון - ותמיד, אבל תמיד, להשתיק ביקורת עניינית על מעשיו.
הציבור עייף מהמלחמה. המכות הכלכליות הגיעו - והן יחמירו. חולשה של עם מצולק היא הזדמנות בעיני בנימין נתניהו.
זה הזמן לומר לכל מי שיכול - להתנגד, חוקית. להישאר בכל התפקידים, לא להתפטר, לא לוותר בסנטימטר. הסאה עוד תוגדש. בקואליציה עצמה יימצאו סימני מים של פטריוטיות ויושר פוליטי. חייבים לקוות.
הקואליציה ממשיכה לשחרר יוזמות וחוקים, מסגירת התאגיד ועד שיבוש עבודת ביהמ"ש העליון. הציבור עייף מהמלחמה. המכות הכלכליות יחמירו. חולשה של עם מצולק היא הזדמנות בעיני נתניהו. זה הזמן להתנגד, חוקית
